כי, אני כמו כולם, בורגני משועמם. והכתיבה? יש בה מן הפתרון.
אני אוהב לכתוב; סיפורים, דעות, טענות, שירים, הודעות ווטסאפ טפשיות, או כאלו שמנסות להיות שנונות. העיקר לכתוב. "הפריווילג" הוא ספרי השלישי, קדמו לו "ויספרסו קצר" ו"העגלון מפירנצה". כמו בספר הראשון כך גם בשלישי אני עדיין שואל את עצמי מהו הרף אשר בו הכותב הופך לסופר? האם הוא איכותי? אולי כמותי? ומי הוא זה שמכריז עליו? לפעמים אני מוצא שאני עדיין לא ראוי לעמוד באותה שורה עם אלו שאכן קיבלו הכרה מסוג זה. בפעמים אחרות (בדרך כלל אחרי כוסית ויסקי, או שתיים) אני משחרר עכבות, וחושב שאולי בכל זאת.
אבל …
תמיד, ללא סייג, אני מרגיש חובה ליצור, להילחם באותו שיעמום. הסיפור מבחינתי הוא מעורר המחשבה, הוא הדרך, הוא השביל עליו צועדים אנשים חופשיים בזכות חירות מחשבתם. הסיפור הוא לרוב נחמה, לעיתים הוא ביקורת וספק, לעיתים רק ממלא בתוכן שניות ורגעים שמתו ממילא.
לרוב הסיפור צרוב בביטים בזכרון מחשב אבל אני עדיין מעדיף את אלו הכרוכים בנייר. כך או כך אני מאמין שמרגע שנקרא הפך גם הסיפור למציאות. מציאות אחרת, אך שרירה וקיימת, בדיוק באותו האופן שהחוויה מחוץ לדף היא בעצמה לא יותר מאשר סיפור.
ומניין מגיעה ההשראה?
את האמת – מהקושי המשותף לכולנו להשלים עם מגבלות החיים, להשלים עם מסע ההתבגרות, אובדן התמימות, מעטפת הציפיות, והנורמות החברתיות. אני שואב את ההשראה מהשאלה הנצחית לגבי חופש הבחירה ומה קורה כאשר מבקשים לממש אותו. בספרי אני מבקש  למתוח את הגבולות, לבחון מתי הם נקרעים כחוטי משי שעטפו את השגרתי והמובן מאליו והאם יש תקומה אחרי אותה קריעה.