"קוויק"

אחרי שיחות עם דוסטויבסקי, המינגווי, אוריליוס, סוקרטס, פרויד, אינשטיין ואחרים,
הגיע הזמן לפנות לאלוהים.
כתבתי מכתב, שלחתי מייל, ווטסאפ ואפילו התקשרתי ישירות. לא הותרתי לו ברירה.
בכל זאת לא ענה.
חיכיתי ימים, עד האחרית.
אין תשובה, אין נחמה,
החלטתי לעזוב אותו סופית.
זה היה האות שלי לסיים עם המילים.
יצאתי אל הטבע, לקחת נשימה עמוקה בין ההרים המוריקים. סוסוראנדה, ציפור שיר יוונית, נחתה לידי. שמה הוא כינוי לילדים. הם, כמוה, לא מפסיקים לזוז ולפטפט.
בחלוף הזמן היא המשיכה לדרכה,
במעופה הותירה קול דממה דקה,
הותירה שלווה וידיעה –
לעולם תמיד יהיו הילדים,
ששבים כל העת לשחק ולצחקק,
כמו העצים המוריקים.

המליצו לי על לינקדאין. מישהו יכול לסייע בכתיבת פרופיל?
מקצועי הוא מגדר – מתמחה בגידור סיכונים וחרדות. אתן לכם דוגמה: פנה אלי זוג בחרדה. הבנתי שהם מכורים לשוקולד. וכמו המצב, המריר שלהם עלה מ-70% ל-85%. לכן קניתי להם תעודת-סל על הקקאו שמחירו מאמיר. או למשל, חבר שחשש להישאר אלמן. ארגנתי לו מאהבת, אפילו שתיים, לכל מקרה שלא יבוא. בדר"כ יש לי כ-90% הצלחה. אבל יש כאלה שאין לי איך לעזור להם. לא אלו שפוחדים למות – להם אני מציע מיני סיפורים על העולם הבא ואלוהים.
הבעיה שלי היא דווקא עם המאמינים.
אין לי איך לגדר פיכחון.
עבורם אני מודה מראש בכישלון.

המצב בקאנטים אז התפניתי לכתוב מייל לעמנואל.
"עמנואל, תגיד, עזה-זה-אל?
אני פונה אליך כי אתה חזק בענייני מוסר. אתה אפילו חושב ששם טמונה ההוכחה לקיומו. אז אני שואל אותך שוב: עזה-זה-אל? הא, עמנואל?
לתשובתך אודה."
היא הגיעה כעבור יומיים.
"המוסר של המאה העשרים ואחת נשגב מבינתי. נדמה שהעניין כשלעצמו,
אם יורשה לי, הוא 'המנהיג והכול בצלמו'.
ובכל זאת… טוב האדם ומוסרי,
ומכאן האלוהי."
טוב… על תשובה כזו כבר לא יכולתי להבליג. עניתי לו לקונית.
"עמנואל, תחזור אלי שוב אחרי שתשמע את השיר 'ילד מטריה'. של עטרה אוריה.
אז נראה האם אתה עדיין עומד על שלך."

כשלתי. אבל מה יכולתי לעשות אחרת? ככל שניסיתי לנחם, ללטף, לחבק או להצחיק, הייאוש שלה הפך יותר דביק.
"הגיהינום הוא האחר, כה אמר סארטר." זרקה לעברי.
היא ביקשה לרקוד לבד, בלי קהל. שלא יהיה בעולם מי שיבחן, מי שיחשוק, שידחוף, שיבקר.
רצתה עולם, ריק מאדם.
אמרתי לה שאי אפשר לברוח.
לא בכוח.
סיפרתי לה על סופר שניסה להימלט מבשורה וכשל. על רבי שביקש להישכח במערה והפך לתוכן של הגדה. מה לא עשיתי? לקחתי אותה ליוון, למטאורה, לראות נזירים. ביקשו לברוח וקיבלו מיליוני תיירים.
אבל היא בשלה. מקצה המצוק אמרה שאילו איש לא היה מסתכל הייתה קופצת ודואה.

בראש ההר ניצבים פיל ותחילתו של הסוף. ילד עם סלמנדרה נעמד מול פניי עם תוף, מסתיר את הנוף. מהפסגה ניתן להבחין בגבו של ענן שבטנו מונחת על דרך עקלקלה ואישה יפה שאין כמותה.
לידה, סוקרטס מקפיץ כדור על רגל אחת ואפלטון בוחן מערה.
זה זיק של תקווה שמטפס במעלה הגב, להפוך לעוף דורס, דוהה, שלם, ללא רבב.
לא! אתה לא תיתן להשפעת הרעל לחלוף. זו צפרדע שפגשת בגב מים שגורמת להזיות. אמרו לא לגעת.
אבל כמו תמיד ביקשת לדעת…
ועכשיו? מה עכשיו? כבר יותר מידי רגעים ששכחת ולמרות המאבק נכנסת המציאות דרך חריץ דק.
עוד מעט יהיה הכול, שוב, לאבק.

משול הדבר למי שהפך לראשונה חביתה באוויר ומשוכנע שכוכב המישלן בדרך אך אין לו מסעדה.
משול הדבר למי ששם גול בבעיטת וולה בשכונה וחושב שיהיה מסי, אבל הוא בן 45 ואין לו קבוצה.
משול הדבר למי שפתר משוואה בשני נעלמים אבל אין לו מושג מה לעשות בשלושה. וארבעה? בכלל קללה.
משול הדבר למי שאלף גור כלבים וחושב שיוכל לחנך אנשים.
משול הדבר ליוהרת המדינה שיירטה שלוש מאות כלי טיס וטילים,
אבל האמת – אין לה מושג מה יקרה כשזה יהיה שלושת אלפים.
משול הדבר…
והאל דואג שהעניין הזה – יוהרה – זה לעולם לא נגמר.

בתוך סיבי השטיח הפרסי שלי התחבא מרבה רגליים בשם אייתוללה. גידלתי אותו מאז שהיה קטן אז עוד נקרא נדל. הוא היה ארסי שתדעו. יש כאלו שמגדלים כלב שמירה, אני גידלתי נדל. הוא לא נובח, יותר זול לגידול ויש טובות הנאה – הוא אוכל חרקים אחרים. זה היה WIN-WIN. אפילו חומייני אכל. כשהיה בסלון אף אחד לא בא לבקר ולהטריד את מנוחתי. היה אידאלי לשמירה על בדידותי. אבל אני אגיד לכם מה הבעיה עם זוחל גחון. לפעמים הוא נכנס לך מתחת לנעל. וזו נעל עבודה כן, עם כיפת ברזל המגנה על האצבעות מפני מלגזות.
עכשיו לא ברור איך מנקים את השטיח…

המדינה שלי בחרדה.
במצב של המתנה שכזה, כשכל מיני חוזי עתידות מטעם עצמם מדבררים את עצמם לדעת, ההוראות ברורות. אז הרמתי טלפון למרקוס אוריליוס.
"מרקוס, מה עושים?" שאלתי בעודי מלטף את החתול הפרסי שלי שגרגר בלי סוף.
"מגיע לכם," השיב הקיסר. "לא תרגלתם, לא שיננתם. אמרתי לכם להתכונן. לפחות מנטלית."
"מרקוס," אמרתי "הפילוסופיה שלך היא לבעלי יכולת מנטלית, זה לא לכולם."
"אמת." אמר הקיסר וכבר רצה לנתק.
"חכה," צרחתי לפומית. "מה עושים?"
"אין מה לעשות." ענה הקיסר.
לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי על הנורא מכול. הרי זה מה שהוא בכל זאת הנחה אותי לעשות כשאמר שאין מה לעשות.

אני מציג את עצמי בפניו ואומר שאני הכי טוב בארץ!! שצניעות אינה אחת ממגרעותי ושהמומחיות שלי היא פירמידות: פירמידת הצרכים של מאסלו, פירמידות שוקלד של טובלרון, פירמידות ארגוניות, מצריות, חברתיות, you name it. הכי טוב בארץ. אני פשוט יודע מה בא לפני מה. מה הבסיס לכל. מי מושל בכיפה.
"אז למה אתה בהיסטריה?" שואל הפסיכולוג.
"בגלל שאין תרופה למחלה."
"מה יקרה? ממה אתה חרד?"
"שאף פעם לא תהיה לכם תשובה לאיך זה קרה."
"והיא?"
"רק יוהרה אדוני. רק יוהרה. כל השאר הן הסברים אפשריים לסיבה. אבל רק אחד מסביר את התוצאה. רק יוהרה."

תמיד הויכוח מתחיל כשאני מתנשף. כמעט מתעלף.
"שוב אתה מגזים!"
"לא מגזים."
למה זה טוב?" היא שואלת.
אני מניף את המשקולת.
"זו מלחמה במוות." אני עונה בפעם האלף ולא מבין מה לא מובן? הרי את כל שאר הערכים המוספים אפשר להשיג אחרת. אפילו אנדורפינים אפשר להשיג כסם. ברור שעדיפה הספה, נטפליקס, כוס יין, שאחטה, מקלחת חמה, לא מקלחת של זיעה. אבל היא בשלה שולפת מולי פילוסוף יהודי שגיחך על הספורט. טען שזה אבסורד כי אנשים בריאים לא צריכים ואנשים חולים לא יכולים…
לרגע אני חושב שיש בזה משהו אבל זה עובר לי עד הסט הבא.
כי הזמן הוא בן זונה.

החול מכסה את הפנים. אפשר להושיט לשון ולטעום שברי סלעים, צמחים שנרקבו, מאובנים, חרא של סוסים. אני עומדת ליד הבהמה שלי. כבר לא רוכבת עליו, מלטפת את פניו. נזכרת בבחור שאמש דיבר על פרויד, על משל הסוס.
"האיד," אמר "הוא הייצר הקדום, משול לסוס פראי. האגו שנועד לאלף אותו הוא הרוכב. הרוכב מכוון את הסוס בדרכים, שולט בו, כך שנוכל להתנהל בחברה." לחש באוזני בעודי רוכבת עליו.
עכשיו אני מלטפת את הבהמה שלי וחושבת שהלוואי ומישהו היה מלטף כך את האיד שלי. הוא לא נורא כל כך, למרות הכול.
אני מורידה את האוכף ומשחררת. הסוס מתרחק, פתאום מאיץ. רץ. חופשי.

הדקה ה-89 היא הדקה האהובה עלי. לא רק בכדורגל, בכל משחק, בחיים עצמם – הדקות ה-89 של מיצוי ההזדמנויות. העיקר שזו לא תהיה הדקה האחרונה (כולל תוספת זמן. שיהיה ברור). הדקה ה-90 נדושה, מזמן איבדה את הקסם. הדקה שבה הכול נגמר. כולם מצליחים בדקה האחרונה. שמעתי סיפורים על גבי סיפורים.
תוספת הזמן? שנויה במחלוקת.
הדקות הראשונות? שלב הגישושים וכל מה שקורה שם ממילא עוד יתהפך.
האמצע? לא לפה ולא לפה.
אין על הדקה ה-89, יש בה את הקסם של הסוף ואת המתח של עוד-לא-נגמר.
זו הסיבה שאני שומר הכול בבטן.
אני אגיד לה שאנחנו נפרדים רק בדקה ה-89.

אם אספר לכם על איך שכיוונתי את הטלסקופ שלי לחלונה של החד-הורית עם השלושה, אתם תחשבו עלי מיני מחשבות. אבל זה הסלון בו אני מתבונן. על אף שהזוית למיטתה טובה יותר אני מכוון לאי במטבח. שם הם יושבים לשחק רמי-קוב, היא ושני הצעירים. הגדול שלה כבר בן 17 ונמאס לו. מזה זמן שחסרה להם יד.
מה תחשבו עלי אם אגלה לכם שזה השבוע ה – 88 ברצף שאני משחק את היד הרביעית עם כלים משלי, על השולחן שלי, שותף נסתר מרחוק. אתם בוודאי תחשבו עלי מיני מחשבות. אבל זה לא מעניין אותי. כל עוד יש לי אפשרות להמשיך ולתת לה לנצח.

יש לי מוניטין של אדם שכל רעיונותיו גרועים. כולם יודעים. הם תמיד מתחילים עם כוונות טובות ונגמרים בדמעות. לרוב אלו ענייני דיומא שגוררים לא יותר מדמעה. ככה זה בשגרה. אבל בצוק העיתים הרעיונות הופכים הגרועים שבגרועים. למשל הרעיון האחרון – להשאיר כיסא ריק ביציע. גל עד. זיכרון. רק רעיון. למרות המוניטין אמצו אותו, כי ממילא הדמעות כבר היו. אז הם לא פחדו, גם לא שיערו. ובסוף מה?
אם אמרו במחתרת ש"משורה ישחרר רק המוות". אז אצלנו, ביציע הצפוני, בשישה חודשים, המוות רק עושה עוד ועוד שורות. וכבר לא ניתן לזהות למי שייך כל אחד מן הכיסאות.
כן.
עד כדי כך.

היא רצה להביא לי טישו. מילא היו אלה רק הדמעות, אבל הנזלת… זה תמיד ככה כשאני מילל. ואני תמיד מילל כשאני מחליף את האוטו בליסינג. אני לא מצליח להבין את אלו ששמחים ברכב החדש שלהם עם המולטימדיה והחידושים. שמחים וצוהלים. מתעלמים מעוד שלוש שנים שחלפו. לעזאזל! הם לא מבינים שהשישים אלף ק"מ לא יחזרו. שישים אלף ק"מ של טיולים ברמה, בנגב, של כבישים בינעירוניים, של פקקים ועצבים, של ציפורי לילה מצייצות, של זכרונות, של מעשים (בספסל האחורי). שישים אלף ק"מ שהם בערך 5% מחיי הבוגרים.
"איך שמים פה וויז?" היא שואלת.
"זו פקודה קולית. חתיכת טכנולוגיה…" אני מושך באף ומתניע.

לשאלתה השבתי בתנועת יד מבטלת. אין לי כוח לחפירות. גם אם לא ברור לה מדוע אני מסתובב ברחובות עם שלטים שעליהם מילות השירים של מיכה שטרית. אם הייתה מנתחת את ציר התנועה שלי הייתה מבינה לבדה. אני מסתובב רק בבתי הקפה של בני שלושים ומטה. מנסה לתקן. מנסה לאזן. להפחית מהאסימטריה שפשטה ברחובות. הרי זה לא ייתכן שאני יודע מי היא אנה זק ואלו, הפוחזים, אין להם מושג מי זה מיכה שטרית. הכול עקום. מסמרים ונוצות. זה לא שהולך ופוחת הדור. להפך, הנעורים, כתמיד, הם המנצחים. קמים עלי לכלותי. וזה עוד מבלי לציין שכבר עברנו את החורף ועדיין לא רואים דבר.

רבותי יש בעיה! הפאלוס שלי הפך סופית לקנה של אמ-16. זה היה תהליך, לא עניין של לילה אחד, אבל בסוף זה קרה. עכשיו שלא תטעו, אני סובל. נכון שזו רוח התקופה, נכון שכעת אני מוגן – אם יבדקו בתחתונים הרי שאני בצד הנכון, הכוחני, הלוחמני. ובכל זאת אני סובל. אתם שואלים מדוע? לא בגלל שהוא יותר מידי קשיח. לא. לא בגלל ריח הגריז. ולא! הוא לא מקוצרצר (God forbid). אני סובל כי אם כבר קרה מה שקרה אז למה 5.56 למה? אי אפשר היה לתת קצת בהיקף… נניח 7.62?
גם ככה גמר אותנו האלוהים עם מיני תסביכים. לא יכל לרחם לפחות בהיקפים.

כשסיפרה לו שהיא הולכת להרוג את אשתו צחק עליה. כשהראתה לו את האקדח שקנתה שאל אם עכשיו היא מרגישה גבר. היא לא ענתה. אחרי ששכבו הלך בלי לומר מילה. אפילו לא בחן את הגלוק החדש שלה. למחרת הייתה שוב במטווח. לא הספיקו לה חמישים כדורים שירתה אתמול, אף אחד מהם לא פגע בדיוק בלב. גם בפעם השנייה לא הצליחה. הלב במטרה נשאר שלם, לא כמו שלה. זה לא הפתיע אותה. ביציבות היא לא חזקה. בערב שאל לשלומו של האקדח והאם יצא מהמגירה. לא שאל לשלומה. שוב שכבו. שוב הלך בלי לומר מילה.
כשעזב נשמעה ירייה.
הוא לא הסתובב חזרה.

צבי ויהודה יושבים בחברותא ועושים קוק. עושים שורות ולא מן הגמרא. הדבר מתבקש כי בערב שבת יש ל'התענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים' והמהדרין מוסיפים גם סמים. כידוע צבי ויהודה מהדרין ומכאן הקוק. פתע פתאום עובר לידם הגוי הניגרי. הלה התבלבל ובא לנקות בזמן לא זמן. הרי את התשלום הוא מקבל מאחר ובמזומן. עובר הגוי ומחליק על חומריו, נופל על אחוריו. עצם מתפצחת ואנקת כאב.
"שנושיט עזרה? הרי זו מלאכה דאורייתא" שואל צבי את יהודה.
"אולי יש נסיבות מקלות. דרבנן. הרי יש היתר מציל לגר ולתושב קבע הרמב"ן." עונה יהודה.
פתאום נשמעת קללה מהניגרי בעברית צחה –
"והמוסר? מניין בכלל עצם השאלה?"

אתמול קיבלתי פניה בתור לקופה בסופר. בת ארבע שאלה אותי מהו המפץ הגדול. מיותר לציין מה קרה אז. אבל אני אציין בכל זאת. את הביצים כבר לא הנחתי בזהירות. נתתי למסוע של הקופאית לרוץ. מוצרי חלב נערמו והפכו לבריקדה. קפואים התערבבו עם יבשים. הכול הפך לעיסה קוסמית. הבטתי בזאטוטה וחשבתי מאיפה להתחיל? בזה הפיזיקלי? בזה שבין הרמב"ם לשפינוזה? בין קאנט לדיויד יום? בין האימפריה בירוק לצהבת מתל-אביב? אולי בכלל בשבר החברתי.
"1,156! באשראי?" הקופאית בשלה. גם החשבון בשלו, מתמיד לפי ניוטון. בכיוון מעלה.
"והמפץ הגדול?" שאלתי אותה מבולבל.
"עוד שני שקלים." ענתה והוסיפה לי חבילת סוכריות לבריקדה של מוצרי החלב.

בפינת הרחובות פישמן ודיזנגוף מתגוררת אחת. גרה באוהל שני חדרים על מדשאה קטנה מתחת לעץ תמר. אני אוהב לסור אצלה לשיחה טובה, מחשבתה תמיד רעננה. בשיחתנו האחרונה פתחנו נושא. הוא לא חדש – עגל הזהב. היא שאלה אותי לפשר המעשה, האם זה העגל או שמא הזהב? כשמשכתי בכתפי הניחה שתי ידיה על לחיי, לא הייתה זו אחיזה אלא ליטוף ונחמה.
"הזהב" פסקה. "שהרי איך יסבירו שאין פסול בפסל אלא בהשתעבדות לחומר. ומרגע שהתחילה אין לה סוף. למי יש עגל יותר גדול, יותר יפה, ולמי יש עגל מזהב? הכול הבל הבלים, זה מה שביקשו לומר המספרים החכמים כשהבינו שאין לעם הזה אלוהים."

אני פחדן. ידעתי מראש שהיא תיפול ותפצע את הברך. ככה זה כשלומדים לרכב בלי גלגלי עזר. התכנון היה לתת גליץ' מכוון ממש לידה ולהיפצע גם אני. לא לשם ההזדהות אלא מתוך געגוע. געגוע לברך המגלידה, ברך של ילדים, ברך של היו-ימים.
בסוף השתפנתי. היא אחזה את הברך בוכיה אבל אני ויתרתי על הגליץ'.
"אבא זה באשמתך!" יבבה כל הברך הביתה.
בערב אחרי שנרדמה חבושה, כבר לא יכולתי לשאת את הבושה ותחושת ההחמצה. לקחתי נייר זכוכית ושפשפתי את הברך. חזק. ואז יותר חזק.
מחר גם לי תהיה ברך מגלידה. ואולי אולי הגרוד שיגיע עוד כמה ימים יבוא עם משב נעורים.

"אני הולך לעשות בוטוקס"
"אתה מה?"
"מה ששמעת. להעלים את הקמט הזה מהמצח. אני חייב."
"אתה שוב אובססיבי!"
זהו. אין עם מי לדבר. מרגע שנדבקה התווית כבר לא ניתן לקלף אותה. זו רק תווית, בשם אלוהים, אבל היא דבוקה למצח, משמאל לקמט, קעקוע, שלוש אותיות. עכשיו שלא תבינו לא נכון. הקמט אכן גורם לה להיות מעט עקומה. אבל זו לא הבעיה. הבעיה היא שמרגע שיש לך תווית כבר לא תמצא שותפים להגיון בריא. לא תוכל לשכנע אנשים שבוטוקס אשכרה מסוגל להעלים את הקמט, ואיתו את ניסיון החיים, את מצבת האבן הכבדה שמכסה את התמימות שלך שקבורה חיה ואינה מצליחה לצאת.

אני שואל את השכן, זה שממש צמוד אלי, מה שלומו. הוא לא משיב רק עושה סימן להסתכל בשכנו. ההוא הפך כולו שחור. לרגע אחד אני מסרב להאמין. האם זה יהיה גורלנו?
החיים כחלק קטן מתמונה גדולה הם עניין לרזולוציה.
מחד, כולם אומרים לך שאם תחדל להיות יהיה חור, איזשהו ריק. מתעקשים על משמעות לקיומך. מאידך כחלק מתוך התמונה אתה אף פעם לא רואה אותה, לא בשלמותה, לא במשמעותה. רואה רק את השכנים מכול הצדדים. רצה הגורל ועל המשמעות שלך, הגוון הייחודי לך, תלמד רק מאחרים, השכנים. ואיזה קטע… גם הם עוורים לתמונה. כול אחד מאיתנו הוא רק עוד אחד בשורה.

הבהרה:
מבלון הזמן שלי – זה שרק הראויים יכולים לשאוף ממנו עוד כמה רגעים ואפילו הזדמנות אחרונה – לא יכולים לשאוף אנשים שלא מבינים את הזמן. מדובר בכל מיני יצורים חומריים למינהם שעולבים בזמן כאילו ניתן לשקול אותו במטבעות. אז אם אתם מאלו – ש"זמנם יקר", ש"משקיעים זמן", ש"מבזבזים זמן", ש"חוסכים זמן", ש"קונים זמן", וכו', מיני מזהמים קפיטליסטים של מושג הזמן – הרי שאני ממליץ לכם להתרחק מהבלון שלי. שאיפה ממנו ואתם עלולים למות. זה דרכו של הזמן לומר לכם שהוא לא עובר. הוא לא זז לשום מקום, לא מהר ולא לאט. אתם אלו שעוברים.

למשל…
בקצה הרחוב שבו אני גר יש חנות שפתוחה רק בימים אי זוגיים.
(((נו… לא כולל שבת, תפסיקו לתהות.)))
החנות פתוחה רק בשעות שמתחילות בספרה זוגית.
(((זה לא בעיה, הופכים את השלט פעם בשעה. די, אל תקשו, יש לי רק מאה מילים.)))
בחנות מוכרים רק דברים עגולים לגמריי:
(((למה? ככה!)))
עגילי טבעת, כדורים למשחק או כדורי תרופה, קערות, צלחות, צמיגים, כל דבר עגול, אפילו תפוזים מוכרים.
(((לא. לא את אלו שהם קצת אליפסה. איך הם בודקים? שאלה טובה.)))
למוכר קונים ינון והוא נשוי לשרון.
((("אוקיי… ומה הפואנטה?" אתם שואלים)))
מצטער. נגמרה לי מכסת המילים.
כיליתם את זמנכם בחיפוש אחר הסברים.

לבסוף נתפסתי בעדשות המצלמות במעגל סגור של חדר הכושר. נקראתי לשיחת ברור. המנהלת, מאמנת, גילתה חמלה. היא לא תסגיר אותי למשטרה. אמרה שעדיין תשמח להחזיק לי את הרגליים בכפיפות בטן אבל שהיא חייבת להבין למה לעזאזל? למה אני פורץ למכון לילה לילה ויוצר זוית בכל מסילות הריצה עם נטייה לשמאל? התלבטתי ובסוף אמרתי לה את האמת.
"זה בגלל השיפוע במדרון של נחל הסלוקי, בלבנון. אין בעולם שיפוע כזה, זוכרת את החיילים שנשרפו כי לא הצליחו לברוח? אסון הסלוקי. בן זונה של שיפוע. ארבעה חודשים לפני שהם נהיו גחלים הוא דפק לי את הרגל עם נטייה לימין. מאז אני משתדל לאזן."

אתמול שוב קיבלתי שטיפה. ירדו עלי כל בני המשפחה.
אני מודע לעובדה שאני חובב אופנות, מושקע בטרנדים. אבל זו לא סיבה לנגן לי על העצבים.
הפעם הם צוחקים על דיאטת הצום לסירוגין. כאילו מה? הם לא יהודים?
מה לא ברור בצום לסירוגין? חוטאים, מכפרים, חוטאים, מכפרים.
אז מה הם מתערבים? (אולי הם כן יהודים…)
כל העסק, זה בכלל "בן אדם לחברו", זה עניין נעלה. עניין של מראֶה.
הרי בסוף מדובר במה תחשובנה הבנות ורצוי שתבלטונה הקוביות.
אז ממש לא ברור מדוע הם צוחקים עלי –
צחקו גם על דיאטת הפרדת המזונות,
אומר לכם… יש להם בעיה קשה עם קיום מצוות.

"צריך לדעת לבנות מגלשה." אני אומר לה בניסיון להרשים ולנחם. היא מהנהנת ודופקת לעצמה את האצבע עם פטיש. מתוסכלת. כעוסה. הדמעות מציפות את עיניה ונתקעות שם. ממאנות לגלוש בעצמן.
"המגלשה חייבת להיות יציבה. אנשים רוצים לגלוש למטה לא להתרסק." אני ממשיך לדבר אל העצב שבה.
סוף סוף היא מחייכת קצת. רק אתמול שוחחנו על הרצון שלה להתרסק. להימרח ולהישכח.
"זה לא עניין של יציבות." היא אומרת. "למה מי יציב בימינו?" היא לא שואלת. אומרת. "זה רק עניין של הזוית. זה רק העניין של המהירות שבה תפגוש את הקרקע."
הדמעות מתחילות לגלוש על לחייה המושלמת בדיוק בזוית הנכונה בדרך למטה.

יום שישי 19:45, דפיקה בדלת.
אני פותח ומולי עומדת שבת המלכה. מתנשפת. עלתה ברגל עם מיכל ענק על גבה.
"שוב את סוחבת?"
"הזמנת חדש," היא אומרת "סומכת עליך שתיתן ממנו רק לראויים." ופוף. נעלמת.
אכן הזמנתי. זו התקופה. רבים צריכים שאיפה מבלון הזמן שלי. אנשים מבקשים רק עוד שעה, עוד יממה, הם רוצים עוד הזדמנות ואני בא עם הבלון. מכאן והלאה זה תלוי איך הם שואפים. בדרך כלל השואפים מרוויחים לעצמם שעות או ימים בודדים. רק יחידי סגולה שואפים הזדמנות שלמה. הבוקר ילד שכזה היה עצוב שזה חג פורים האחרון שלו ביסודי. הצליח לשאוף לעצמו שנה שלמה וגמר את הבלון.

יש רק שני תפקידים בעולם שנותנים טעם לחיים – קופר ובלנדר. עד גיל 13 חלמתי שאהיה בלנדר. שגם האף שלי יבוטח בשני מיליון כמו של אבא. חלמתי שאדע איך להריח, איך לטעום, שאדע את סודם של השעורה והמים. אבל החלום הזה נגוז כשאית'ן פירק לי את האף באגרוף. עכשיו אני לומד איך להיות קופר. זו אמנות של ממש וכוח פיזי עצום. לכופף את העץ, ללכוד אותו ברצועות ברזל בלי דבק. אבא מנחם אותי ואמר שהחבית היא זו שנותנת את הטעם. אני נותן לו להגיד. בינתיים אני בונה חביות ומתחזק. בקרוב אני אשבור לאית'ן את האף בחזרה – זה טעם החיים.

ובינתיים, בבירה המתקרנפת, ההולכת ומתרוקנת מנכסיה ומאזרחיה ועוטה על עצמה את חסידיה ונתיניה, החליטו שאין עוד טעם לדעת ולכן יצאו השנה במצעד. דווקא השנה. זו העת לשכוח קצת, זו העת! זו השעה להראות לאומה שהנה, הנה התקומה – עד לא ידע!
אמר השר לנתיניו בעיר: רבותי, זו השעה הרבו בשיכר.
הוסיפה השרה: בחיי, זה אפילו עניין מגדרי – לחיי אסתר המלכה.
הממונה על החגים הלאומיים צעק מלוא גרון: בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אבל אנחנו נראה להם מה-זה, "והיא שעמדה" עד הניצחון המוחלט.
ולאיש לא היה אכפת שהוא בלבל בין החגים,
ממילא מתחת לאדמה אין הבדל בין הימים.
והזמנים, זמנים אחרים.

בדרך לגן אני אומר לה, "הגשם התבלבל והתחיל לרדת פתאום."
הזאטוטה עונה לי, "אתה מבולבל! ראית פעם גשם עולה?"
היא בועטת בשלולית, מרטיבה את נעליה ואותי. המחשבה הראשונה שעולה לי – היא תהיה רטובה כל היום. אחר כך מתגנבת עוד מחשבה, אחרת. אני בועט בשלולית ומרטיב אותה בחזרה.
"אבא….. !!!"
ילדים חולפים על פנינו הם במכנס קצר, רטובים עד לשד עצמותיהם. אבל לא אכפת להם. להפך, נראה שהם עושים מאמץ להירטב עוד.
אני מתמלא קנאה ומישיר מבט אל זמני שעבר. הוא לא משפיל את עיניו.
לבסוף זה אני שמשפיל את מבטי,
אבל נשבע להישאר רטוב עד סוף היום, כמו בתי.

יושב בקבינט ומשתגע! יכול לפוצץ מכות את הטמבל שיושב מולי. כאילו מה? לא ראה נילס הולגרסון? לא למד דבר מהמפקדת אקה על המשמעות של להיות בראש. מכין מטוס מנייר וזורק בכיוונו. השפיץ נכנס לו בעין. ניצחון מוחלט. גדי שם שירי שנות ה-80, לֵט אָס דַי יַאנג, אור לֵט אָס לִיב פוראֶבֵר.
הטמבל שואל מה נעשה? ובקולו נימה של היסטריה.
מה הלחץ? כאילו מה? לא ראה את אותם סרטים? – בסוף הכול מסתדר. האמריקאים איתנו, הסוף יהיה הוליוודי. גדי מחליף שיר, טֵייק מִי טו דֶה מֵג'יק אוף אֶ-מומֵנְט און אֶ-גְלורִי נַייט. זה אכן לילה אירועי. הלילה הזה יישארו הבחורים לנצח צעירים.

ממדריד היא תזכור בעיקר את העגבנייה. נסעה לחגוג יום הולדת. חשבה שרחובות סואנים וגברים ספרדים יהיו יפים ללבד שלה. אבל הלבד שלה חשב אחרת וגם שם נתן לכעורו לנצח. זה לא שלא היו מועמדים לבוא בסדיני המלון הלבנים. אבל משסרבו להישאר כל הלילה ולחבק, סרבה היא להעלות אותם לחדרה. ביום המיוחל, לבדה, קנתה בשוק סן-מיגל עגבנייה מושלמת. העגבנייה כן עלתה עמה לחדרה. הן שכבו ביחד כשהעגבנייה מונחת על בטנה טבור אל טבור. בודדות.
לפתע נדד מבטה אל השמן זית והמלח גס, גם הם מסן-מיגל. היא לא חשבה על הטעם אלא על הסוף הקרב ובא, זה שמסמן גם לוח השנה.

אני זוכר את היום שבו שמועה התעופפה. בכיתי בלי סוף. לאבא עוד הייתה תקווה. אמר שיצורים כמו שמועה נוטים לשוב בחזרה, שזה טבעם של שמועות. אבל בעיניים שלו ראיתי שאין סיכוי. ידעתי שמרגע שפרשה שמועה את הכנף עפה הרחק ולא נראה אותה יותר. פחדתי שהיא תלכלך את נוצותיה הלבנות. לא ידעתי איפה תישן. פחדתי מעייטים ונשרים, אפילו מעורבים פחדתי.
שמועה לא חזרה. יש מי שאומר שראו אותה בארצות רחוקות. אבל אליי היא לא שבה.
גם היום, עשרים ושמונה שנים אחרי, אני שומר את המזכרת היחידה שנשארה לי ממנה. מצאתי אותה ליד הכיכר. עם השנים הזיתים כבר נפלו והעלים יבשו.

הגשם של חורף 91' לא מפסיק לרדת. בכיתה אני, היא ועוד עשרה, לומדים שעורי ההעשרה בפיזיקה.
המורה מתעקש על גרם אחד של מימן. הוא טוען שבמשוואה הנכונה זו אנרגיה עבור כל גוש-דן.
בינתיים אני משווע לגרם אחד מגופה. אנחנו יושבים קרוב, אני כמעט נוגע בירכה, שואף אותה בכל נשימה.
המורה בשלו ואני פותר עבורה תרגיל, מנסה להרשים. אבל אותה מעניינים שני המתבגרים שבחוץ, לא אני שבפנים.
הם משחקים כדורסל, רטובים בלי חולצה. מבטה מופנה אליהם, לא אליי. זה השיעור.
לא מודעת היא מכאיבה כאב שאין שני לו ומלמדת אותי את המשוואה שמחוץ לדף –
את מקסימום האנרגיה מייצרים גופות מיוזעים.

נסעתי לשבור מחסום כתיבה בכפר יווני צפוני. אם הייתי חלק מקבוצה הייתי יכול לקרוא לזה ריטריט. אבל אני חלק מכלום וממילא אין לי תכנית.
באמצע הכפר מצאתי בית קפה קטן, סלט יווני פשוט ויין שמילה מוזגת בלי לשאול. למילה אין חזיה אבל יש לה חיוך שגורם לך לרצות לתת לה הכול.
"יש לך שם נפלא." אני אוזר אומץ ואומר לה יום אחד כשהמחסום בעינו עומד. היא לא עונה ואני מתענה וחושב איך לעזאזל אניח אותה על הדף עירומה, ללא המלרע.
למחרת כשהמחסום כבר עולה לגובה של נבוקוב אני מרים ידי ונכנע.
למזלי, בדיוק באותו הזמן אל הכפר מגיעה קבוצה.

העולם מתקדם. אין לי ספק בכלל. ספק זה עניין לפילוסופים. לי אין ספק.
אתם שואלים איך אני יודע?
יודע.
אתם מתעקשים?
אמבטיית קרח היא התשובה. וכן זה קשור. בוודאי שזה קשור. מהי קדמה אם לא לקחת 42 ק"מ של ריצה (רק בשביל להוכיח שאתה יכול) ולכנס אותם ל-4 דקות של קור אימים (רק בשביל להוכיח את אותו הדבר). מתקדמים. אומר לכם! לטרנדים יש רק כיוון אחד והוא קדימה.
רק נקווה שלפני שנהרוג את עצמנו עם טרנדים נבין שקדימה היא בסה"כ תואר השם לכיוון. לא שונה מימינה, שמאלה, אחורה. אבל את זה כבר אמר ההיסטוריון.
אז בואו, אל תתלהבו.

הבית שלה חונק אותה. ולא בגלל שהוא קטן, להיפך, ארבע קומות אבל הוא חונק אותה.
בעלה חונק אותה. ולא בגלל שהוא לא אוהב, להיפך, אוהב אבל לא מתחשב.
את החנק היא מרגישה על מיתרי הקול.
פעם הייתה שרה סופרן או אלט והיום היא בקושי מצליחה לדבר.
גם המלחמה חונקת אותה, אין מוצא. צמודה לאתרי החדשות ומעוותת את פניה היפות.
היא טוענת בתוקף שזה לא חנק או עצב שהתיישב לה על מיתרי הקול.
"זה שאריות קורנה, זה הכול."
אבל היא לא מצליחה לדבר, לאט לאט היא הופכת כבויה ושותקת,
החיבוק והתה שלי לא עוזרים, היא מתחמקת – זה הקורונה היא מתעקשת.

איחרתי לקורס רק בכדי לשמוע את השותף שלי לספסל הלימודים צועק:
"אבל איך יודעים מתי עוצרים? איך יודעים שמותר לפנות שמאלה לשם שינוי?"
"דגש על ה-שינוי." טומי הוסיף. כולם נקרעו מצחוק.
"מה אתם צוחקים? אני שואל באמת. יש קו עצירה?"
"תגיד, את סתום? ברור שיש והוא מסומן היטב." זרק לו מישהו.
"אתה סתום! מי סימן?" השיב.
ואחיו, יוני, שישב בקצה החדר. מן האוב שאל:
"ומה עושים בעליה? נותנים זכויות או מה?"
הנחתי את התיק והתיישבתי ליד זה שלא יודע להחליט דבר.
נשמתי בכבדות והבטתי סביבי חסר אונים,
הלוואי וזה היה קורס לנהיגה מונעת,
אבל לצערי זה קורס למנהיגים.

המשמרת התחילה, מלחמה או לא, אנשים אוכלים.
יש את הקבועים, הילד שאוכל רק סלט תירס, הדוגמנית שאוכלת צ'יפס, כל יום רביעי, חיה לה מצ'יפס לצ'יפס. הכי אני אוהבת את הפרופסור לפילוסופיה, ממנו למדתי שאהבה אי אפשר לתפוס, היא תופסת אותך. היום הגיע וסיפר שרב עם אהובתו והוסיף שיצא כשידו על העליונה.
אמרתי לו שלאהבה אין ערך אם בגלל העליונות של ידך, אחר-כך לא תוכל להניח אותה איפה שבאמת חשקה נפשך…
"חכמות כבר מגיל 17," מלמל בעייפות בזמן שאני הוספתי גבינה לספרדי החריף שלו. גם את שאמר אחר-כך ניחשתי, "את כמו פילוסופית מתחילה, מנסה להוכיח את המסקנה שהנחת מראש".

המורה יכולה להיות הבת שלי לכן אני מסיר בכוח כל מחשבה אחרת ומתמקד בשירה. המטרה היא לעבור את המבחן בספרות ואז יש לי בגרות. הגיע הזמן בגיל 50.
היא מבקשת שנחווה דעה על השיר "כל עוד" של יוני רכטר.
"שיר מטומטם." יוצא לי בקול גדול. כועס.
"סליחה?" שואלת המורה.
"סליחה המורה." אני משפיל מבטי אל השולחן הירוק שלא השתנה במשך 35 שנה. אני נשבע שאם אסתכל מתחתיו אמצע מסטיק בן ארבעים.
"מה כל כך מטומטם ביצירת המופת?" היא נוזפת בי כאילו הייתי אני הבן שלה.
ולך תסביר לה עכשיו שמהן המילים "בוקר של תשרי" אחרי שהורדת את בכורך בלשכת הגיוס.

כל הירידה של מצוק הארבל שתקנו. לאף אחד לא היה חשק לדבר. מה יש להגיד? אחרי חמישה חודשים הגעגוע הופך למים שקטים. הסערה של הימים הראשונים הפכה לאגם עכור של דמעות ויאוש ולא מדברים.
פתאום למטה בנקודה הכי נמוכה היא אומרת: "דלגנו על החורף והם עדיין שם. העשב הירוק כבר מצהיב."
אני שותק, לא מדברר את המחשבות שאומרות "שום דבר כבר לא יפרח באביב."
גם את הטיפוס חזרה אנחנו עושים בשתיקה.
אבל אז קורה משהו שטרם קרה.
נחליאלי.
היא מביטה אליו ואחר כל אלי ומתמלאת בדמעות. אני יודע מה היא אומרת לעצמה
– שהלוואי הלוואי והנחליאלי לא טעה.

עם התבהמותה של המדינה עלה לבירתה המתחרבנת והיה עובר בכל מיני אתרים להדביק מדבקות. 50X50 ס"מ הייתה המדבקה ועליה תמיד אותו כיתוב – שב"ל. לא שיתף אדם במשמעותן של ראשי התיבות.
הדביק בבתי הכנסת שעגלתם התרוקנה ונותר בם רק ההקרבה, העקידה, נעשה ונשמע. הדביק על חלונות הראווה של זו שסגרה, הסתיר את השלט "להשכרה".
הדביק באקדמיה, בשערי הפקולטה למדעי הרוח.
לא להרחיק בשביל להדביק גם אצל ועדת הפרס שהיה כלא היה.
וכולם שאלו "מה זה שב"ל? מזכיר קצת זצ"ל?"
משהו אמר: כולנו שב"ל – "שהידים בדרך לירושלים", אנחנו השה לעולה.
אחרת תקנה ואמרה:
אלו בסה"כ ראשי התיבות –
"שבא לבכות"…

במרכז המסחרי הישן בעפולה, ליד שפודיה של בעל תשובה, יש חנות בגדים. אין לה שם אבל הכתובת נישאת מפה לאוזן. מגיעים אליה תל אביבים מכל הארץ, אנשים שידם משגת אך טרם מצאו. בחנות בעפולה הם מוצאים: חולצת טריקו בלי מותג, מכנס בלי תוית, שמלה שנות השמונים, ג'קט בן שלושים.
אבל זה לא את הוינטג' שאנשים מבקשים.
בחנות הקסומה יש מוכר אחד ויחיד שנודע בכל הארץ כי רק הוא, הקוסם, מאפשר להתנקות מהתרמית – לקנות בגדים, לא תדמית.
והחבר של המוכר, בעל התשובה בשיפודיה שליד, גם לו יש משמיים ייעוד – להזין ולהרוות, כל מיני מחפשים ומחפשות,
שזה עתה הורידו את התחפושות.

היא לא טורחת למשוך באף. נותנת לדמעות ולנזלת ליפול על השטיח.
"כולה משחק" אני מנסה להרגיע אותה אחרי שהפסידה בפיפ"א 5:4 למשתמש בשם zigi321.
"זיגי עזב," היא עונה "הודיע שהוא עוזב אותי ושלא נשחק יותר."
אני גומע את הסלון שמפריד ביננו ובא לחבק את השותפה שלי לדירת הסטודנטים. לנחם אותה על אהבה אמיתית לאדם שמעולם לא פגשה, על יחסים סוערים שעכשיו, באחת נמוגו.
"טוב, די, לך." היא עוזרת כוח לשחרר אותי לשיעור.
אני נותן לה עוד חיבוק קטן ונשיקה על המצח. בדרך החוצה אני לא שוכח ואוסף מהמשולחן את המאמר שלי שכותרתו: "פרויד ומושג ההשלכה הזוגית בעידן הוירטואלי."

ב06:45 בדיוק לפני שעה וארבעים דק' אני מתקשר אליה מהשירותים. היא עונה בפיהוק.
"את שומעת איזה קטע…"
"אני ישנה."
"השם של הנייר טואלט, זה עם הגורי לברדור… זה לילי. ל-י-ל-י. כותבים את זה באנגלית ובעברית. משני הצדדים. לי זה תמיד היה נראה עציצי. איך שה-ל וה-i וה-י' משתלבות. זה היה נראה לי ע'. כל החיים חשבתי שזה עציצי. שולח לך תמונה בווטסאפ."
"נהדר, ממש שמחה בשבילך. אבל אני חוזרת לישון."
היא באמת שמחה בשבילי. אני יודע. יש אנשים שרצים כל בוקר 10 קמ'. אני מקפיד ללמוד כל יום משהו חדש.
כשזה קורה כבר לפני 07:00 אני מרגיש בחברה טובה ממש.

כשרק למדנו לעוף, אבא לימד אותי לדאות פחות. כל הגוזלים למדו איך להישאר באויר ואני למדתי איך להחליף עצים, לדלג בין ענפים. כשכבר שלחו אותנו מהקן כולם למדו איך להגביה עוף. בבחינת הבגרות אמר הבוחן משהו על כך ש"רק המגביה עוף ירחיק לראות." אבל אבא שלי לימד אותי שבקצה הצמרת הענף הכי שברירי והרוח הכי חזקה. אז עפתי נמוך.
מאז ועד היום אני עדיין עף נמוך, מנווט בחוכמה.
כבר אין לי חברים לעוף איתם. נטרפו או השתגעו מהעדר החמצן בפסגה.
אבל אבא שכח לומר שלחוכמה יש מחיר והאמינו לי – זה לא קל בעליל,
עכשיו כשזה רק אני והדחליל.

המורה שלי בחוג לצילום בסמארטפון מרשה לצלם רק אובייקט אחד – מבט של פליאה. בטוב ליבה היא מאפשרת לנו גמישות מסוימת עם נושאי המבט, ילדים מגיל ארבע עד שש. ככה, היא אומרת, הם לא קטנים מידי והם טרם כניסתם לבית הכלא החינוכי. היא טוענת שהצילום תפקידו להנציח את מה שממילא יאבד, אדם, משפחה, אפילו הנוף. ואת הפליאה היא טוענת שאיבדנו מזמן. רק אצל הילדים היא נותרה.
בערבים, אחרי השיעור, אני נשאר עמה בחדר חושך. פעם הייתה מפתחת שם תשלילים. היום אנחנו סתם מזדיינים.
תמיד כשהיא קרובה ממש, ממש שניה לפני… היא מבקשת שאצלם את פניה.
כי אולי מחר היא תשכח.

כששאלו אותו מה הוא עושה? ענה "חי". כששאלו מה אתה אוהב? ענה "לחיות". כשניסו לערום עליו ושאלו מה אתה לומד? ענה "איך לחיות".
כולם ידעו שהוא עובד, שיש לו משפחה, ילדים שלושה ואישה. להם היה משיב בשמחה אבל מלבדם לאיש לא ענה.
כששאל בכורו, אבא למה לא תשיב? ענה:
"כי את עצמם לא שאלו מדוע הם שואלים?"
מדוע? הקשה בן.
"כדי לשים אותי בכל מיני תבניות," השיב האב ובצער הוסיף, "וממילא ישכחו תמיד את הסוכר."
והבן הבין לבדו מדוע אין טעם.

קיבלתי משאלה מדג זהב.
הוא עלה חמישה שקלים והוא שוחה בתוך אקווריום קערה אבל עדיין נתן לי משאלה.
אז הבעתי:
"תחזיר את הזמן לאחור כך שתרבות ה-one-pager תהפוך להיות three-pager. שאנשים יקראו, שיתעמקו ברעיון. כי אם היו מגיעים לעמוד השני אז המודל של פייסבוק היה תשלום חודשי. לא חינם אז לא פרסומות. לא פרסומות אז לא זמן מסך, לא זמן מסך אז לא התמכרות, לא התמכרות אז לא אלגוריתם מקטב. תציל את האנושות!!" ככה ביקשתי.
ענה ששכחתי את בצע הכסף ושזה חזק ממנו. הסתובב ושחה לצד השני.
למחרת קניתי דג ציקליד טורף בצבע כסף.
הוא כבר יפתור את הבעיה.

הוא לא אמר מילה.
כל חייו לא דיבר, אפילו הברה בודדת לא הוציא מגרונו. אם היה צריך משהו היה כותב, לפעמים אפילו רושם. אם היה רושם זה היה תמיד בעפרון פחם. רושם ולעולם לא חותם. לעתים רחוקות אם ממש בערו בו הדברים היה הופך את הרישום לציור של ממש ואם ממש רצה להגזים אז עם צבעי שמן עזים. כל חייו שתק, גם בפעם ההיא כשהתחננה שיאמר לה בקולו שהוא אוהב אותה. שתק. הלכה.
הוא לא היה אילם. לו רצה יכל לדבר. אבל המילים שנאמרות מיד אחר כך נעלמות.
אז הוא לא אמר מילה.
כי בשביל מה?

חנן ואלבר מתקוטטים על כדורגל. חנן צועק שהבל הבלים, הכול הבל, חוץ מכדורגל. הוא מרגיש שהכיפה מחזקת אותו. אלבר סוגר לכיוונו בתנועה מאיימת ומרים את הקול:
"כל מה שלמדתי על מחויבות ומוסר אני חייב לכדורגל." הוא חושב שהסיגריה בזוית הפה מוסיפה לו כוח גברא.
אני קופץ להפריד.
גארסיה תופס אותי ומושך לאחור, "במקום בו פרופסורים של כדורגל מתווכחים אל תתערב." הוא מתריס כלפי.
אני משתחרר מאחיזתו וצועק "שלח" לקאמי.
אלבר נותן לי פס מושלם.
את הכדור חותך באמצע בן ארי.
"ילד כאפות." אני מתלונן למארקס. הוא מניף את גבותיו ומרים את כתפיו.
קאמי רודף אחרי בן ארי.
זה יגמר במכות.

היא כל כך צמודה אליה ואני אכול קנאה. היא גולשת על שיפולי גופה. מן העטרה היא פונה דווקא מזרחה אל בין השדיים ומשם דרומה. היא הולכת ומאבדת ממשקלה לאורך המסע, חלקים ממנה מתמזגים עם עור הגוף המונח עכשיו עירום, פרקדן. היא עגלגלה ושקופה והלוואי והייתי אני במקומה. היא מלוחה. כן, זה אומר שהיא לא קרח שנמס ועכשיו אתם רשאים לצמצם את מקורותיה לשק הדמעות או לנקבוביות הזיעה.
כך או אחרת, אלו ורק אלו חיים שראוי לחיות – צמוד הכי שאפשר לגופה.
אני רוצה להיות היא,
לא מצליח לגבור על הקנאה.
בהחלטה של רגע רוצח אותה עם לשוני.
אכן מלוחה.

כשגדל הסטארטאפ שלי, רשת חברתית חדשה, קבע האלגוריתם באופן שלא משתמע לשני אאוט-פוטים כי עלינו לעשות ערב גיבוש. מנהל מש"א שלנו, אלגוריתם בפני עצמו, קבע בהברקה של רגע שאצבעות הקלדנים שלנו עלולות להינזק על הגה של טרקטרון בוצי. לפיכך נלך לסדנת בישול, כך פלט. סדנת פיצה.
"עכשיו זה אופנה. פיצה ביתית קונה נקודות בשיחות סלון" אמר לי צ'ט.
אז הלכנו.
התכנסנו ארבעים קלדנים, כלומר לפחות עשרים מיליון דולר של הון אנושי, בחדר אחד. נרגשים התחלנו את הסדנה שהסתיימה במפח נפש. אם לומר את האמת האלגוריתם עוד לא 100. שלח אותנו ללוש, למעוך ולרדד, ושוב לרדד.
נו באמת.
(סליחה על הצרפתית)

מחודדים כתער אחרי בקבוק של בושמילס התיישבנו לדון בענייני משילות.
זה היה שיח בעניין שצף לאחרונה והסוגיה – "מי מושל בכיפה?". עניין חדשותי ממעלה ראשונה, יש האומרים עניין של חיים ומוות.
ג'וני ההלך אמר שאין ספק שזה האל הטוב. הביא כל מיני טיעונים טלאולוגים, דיבר על איזה שען. אני העדפתי למזוג עוד כוסית.
אחריו דיבר גלן. זה שכל הזמן עושה פדיחות. אמר שמבחינתו המושל בכיפה זה בעל ההון, טען שזה עניין של כוח ושאת הכוח לא משיגים במכון.
מזגתי עוד כוסית והגיע תורי.
לא ידעתי מה לומר וכולם נעצו מבטים.
בסוף אמרתי אמת לאמיתה שהמושל בכיפה הולך לפני 15 סנטימטרים.

הכלב שמטייל איתי טוען בתוקף שהזמנים השתנו.
"הריח," הוא אומר, "זה לא אותו הריח."
אני מנסה להסביר לו שזה הגשמים והטחב, שיש יותר פחמן באויר, שריח הגשם הוא בעצם אוזון שהתפרק ובכלל האויר מלא באדי דלק. אבל הוא מתעקש. טוען שלריחות היה גוון אופטימי שאיננו עוד.
"פעם היה להם ריח נלהב ומזמין מאוד."
אנחנו ממשיכים בשתיקה.
"בוא. חוזרים"
אני נאלץ להסכים.
אני משפיל מבט וכמוהו הולך עם האף באדמה. הוא רואה שאני מתבאס אז ברגע של מחווה, הוא מזיז את הזנב במהירות מצד לצד ואומר:
"אל תנסה להריח גם אתה. ובוא, גם אל תגזים,
בסוף זה רק פיפי מה שמריחים."

בקרב התרנגולים של רסקולינקוב ופיוטר פטרוביץ' הוכרע האחרון. מזימתו נחשפה ועוד בפני האישה. הגבר הושפל ודוסטויבסקי לא מרחם ומבריק – "הנחש השחור של אהבתו העצמית שנפגעה מצץ את ליבו כל הלילה."
ואני שכותב קצרצרים שואל את עצמי שוב ושוב האם מותר? האם זה יאה לבזבז 11 מקצבת המילים על מילותיו של אחר? יפות ככל שהן. מתחבט, מתלבט, נאכל על ידי גאוותי שהיא נחש דומה, אפור כהה.
"אבל זה משפט אלוהי." אומר לעצמי. משפט 'פנטסטי' כמו שדוסטויבסקי מתבטא. מתחבט ומתלבט, נקרע ובסוף מחליט לכתוב את המספר – 11 – בספרות,
רק בשביל לפנות מקום לאותיות.

"התחיל לא טוב הדייט הזה" הוא לוחש ומרכין ראשו בבושה.
"לא נורא, כולה קצת יין." היא מנחמת אותו.
"זה הכי קלישאתי שאפשר."
היא שולחת חיוך וגם יד מעל מפה עם כתם אדום מתפשט. הוא מופתע, בהתחלה אפילו נרתע, בכל זאת שם את כפו בידה. מעולם לא זכה ליחס כזה.
"אז ספר לי מה אתה עושה?"
"אני סולל את הדרך עבור אנשים." הוא אומר וכבר יודע ששוב טעה. הרים את רף הציפיות עם משפט מפוצץ והוא בסך-הכול מפעיל של מכבש אספלט. מי תצא עם אחד כזה?
הוא מתנצל שוב ומסביר. אוי הבושה.
להפתעתו עוברת עוד דקה והיא טרם משכה את ידה.

מפרשיה של אוניית הפיראטים כבר נקרעו מן הרוח. שאריות הבד והחוטים הפרומים נישאים לכל כיוון. פעם זו רוח צפונית ופעם דרומית לפעמים זו שרקייה. המלאכים מסתכלים על הקפטן והוא אובד עצות. זה זמן שהוא נגרר אחרי נערי סיפון מהירכתיים. בקרוב יאזל מלאי התפו"א, הבשר המשומר, אפילו היין. ויבשה באופק אין.
יש מי שמרים ראשו אל השמיים, מאין יבוא עזרי.
יש מי שמתחנף לנערי הסיפון,
רק בשביל למזער סיכון.
יש מי שנתלה בדגל שטרם נפרם, עצמות וגולגולת – סמל הלאום.
בינתיים הגלים ממשיכים להכות בדפנות ובחרטום.
ואני יושב לי בפינה, מביט בכולם ושואל:
איך זה הולך להיות שם? איך יהיה בעזאזל?

פתיחת מעטפה זה רגע קדוש, כמו להפשיט אהובה.
אבל לא כולם שמים לב לפרטים הקטנים. עסוקים בדברים הגדולים, נמהרים. לוקחים את הכסף ולא קוראים את הברכה.
היא לא כולם. אומנם נולדה לעידן הדיגיטאלי, בו המילים נשלחות במרחב בלי מעטפה, בלי בגדים, מאבדות מערכן, מוטלות לריק כמו מטבעות במשחקי מכונה. אבל היא לא שייכת, מסרבת להודעות שנפתחות עם אגודל, בלי כבוד.
אותה לא עשו באצבע.
היא לא רוצה לחבק אייפון משופע אפליקציות.
היא רוצה מעטפה עם מילים שנכתבו במיוחד בשבילה, מעטפה שתחביא בתוכה מילים שירעידו את ליבה.
ולא! היא לא מדפדפת,
מעטפות היא לעולם לא זורקת.

את הוידאו-ארט שלי אני מציג בפסטיבל עכו. תבואו! אתם מוזמנים. איך תמצאו אותי? אני תמיד מבקש את הרחבה שליד הבלרינה המהפנטת. אני יכול להביט בה שעות, בכל תנועה שלה, כל כך סקסית. גם יש לה המון צופים אז שווה להתמקם לידה. כשאתם באים פשוט תשאלו איפה הבלרינה. בכניסה תגידו שאתם חברים, זה חינם, נותנים רק פרטים מזהים. אחרי הכניסה תפנו מיד ימינה. ימינה זה הכיוון עכשיו. בדרך אתם תחצו זירת קרבות של כלבים. תמשיכו לרדת, הבלרינה למטה, הכי למטה. אם אבדתם את הכיוון, לכו עם שביל הדם הניגר.
רדו הכי נמוך שאפשר,
אתם כבר תמצאו.
תבואו.
הכניסה ממילא חינם.

בסוף החלטתי להקים חברת ייעוץ משלי. הרי ראיתי כבר עשרות חברות, ארגונים, מלכ"רים, ממשלות. הגיע זמני.
אז שכרתי משרד עם חדר ישיבות מפואר, שולחן עץ מהגוני, שצורתו "אובלי" (לזכר סבתא שתמיד רצתה כזה), כיסאות מעור נושם ומסך 85 אינץ'.
הגיע הלקוח הראשון – חברה ששמה הולך מאחוריה וצריך לדחוף אותו לפנים.
התחיל הסשן. כתבנו הערכות, מספרים על גבי מספרים, התעקשתי שזה יהיה על הנייר, שכנעתי שהמחשבה ראוי שתישאר פיזית. הם חשבו שאני חכם.
כשסיימנו לקחתי את כל מה שכתבו, קיפלתי לכדורי נייר והשלכתי לכיוון התקרה.
ננעצו מבטים. אחד העז לשאול מה אני עושה.
"אני? הא, אני זורק מספרים לאויר." השבתי.

לאף אחד אין כוח לכבות את האור. אם הסמל ייכנס נרוץ כל הלילה. מה נרוץ… נזחל. אז כהן זורק אבן ושובר את המנורה רק בכדי שיוכל להדליק פנס ולהמשיך בשלו. בפנקס קטן הוא כותב את שארית החיים של החיילים העייפים.
השיר שנכתב הוא פרח הצבעוני. פורח בצבע כשהשמיים אפורים. כהן כותב ש"כולם יודעים".
כולם יודעים שהמשחק מכור, המנהיג שיקר, כולם יודעים.
קוביות יקבעו מי לארונות ומי חזרה לבתים.
הטובים יפסידו, כי אלו החיים.
סיפרו שזה אחרת. היו חייבים.
הבטיחו פרנסה לעניים, אבל הם נשארו דלים.
הבטיחו נאמנות הנשים.
הבטיח ניצחון האלוהים.
כי ככה זה, היו חייבים, רק בהבטחות מייצרים חיילים,
"כולם יודעים".

למפעל המחרטות שהקמתי הגיעה תלונה מהרשות להגנת הצרכן:
"זאוס שלום, הגזמת."
התקשרתי לקבל הסברים. ענה לי בחור בשם זיגמונד ובשפה לא ברורה אך נרגשת דיבר על שרירי הבטן שלי.
"מה קשור?" שאלתי.
אמר שהם לא דוגמה או יותר נכון דוגמה מופרכת. אמר שהגזמתי עם חריטת הגברים, שהסרתי חלקים רבים מידי מהחומר וכעת נותרו בעולם רק שני סוגים: אלא עם סתם רגשי הנחיתות ואלא עם רגשי הנחיתות שגם יצאו למלחמות.
"איך אפשר לתקן?" שאלתי.
ענה שכבר אי אפשר, אבל שלכל הפחות אשקול לעשות לכל הפסלים של היוונים זין קטן.
"תדאג שגם לפסלו של דוד המלך יהיה קטן."
כך המליץ.

כמו תמיד הלכנו לאיבוד. מחפשים את התצפית הכי טובה. אפשר תמיד לשפר וזה מטריף את הדעת. פעם זה היה FOMO. היום זה POV. בעברית – פוינט אוף וויו. לכל אחד יש POV משלו. יש כאלו שמחזיקים אפילו כמה. כאילו יש להם עיניים בגב או בלון תצפית מחובר בחוט בלתי נראה. ה"כול יודעים", בגללם אנחנו עוד יותר אבודים.
אנחנו ממשיכים לצעוד ופתאום, מהעיקול, הוא מגיח. מקל ההליכה.
אחריו מגיח ההלך וכלב הנחיה.
"תגיד," אני שואל "איך מגיעים לתצפית הכי טובה?"
"אתם עולים בדיוק 75 מדרגות, 300 צעדים לאחריהם בדיוק כשתריחו פריחה חזקה תדעו שהגעתם. משם רואים הכי טוב."
"אתה בטוח?" אני מקשה.

בסופו של דבר לא נידון למוות אלא לגלות של 2500 שנה. ישן. עכשיו העירו אותו ואמרו לו רד אל העיר. יחף הוא יורד מהאקרופוליס אל רחוב ארמו. פעם שעטו בו סוסים והיום אנשים. סוקרטס כמו סוקרטס רוצה לדבר, לשאול שאלה. נכנס ל-Sephora. שואל את המוכרת. מהי תשוקה? טיילור סוויפט היא עונה. נותנת דוגמה ולא הגדרה. ב-Foot locker הוא שואל מה טיבם של האלים? מישהו מצביע על דמות קופצת עם רגליים פתוחות. אדם שחור. 'הולך ופוחת הדור'. הוא חושב לעצמו ועובר לצד השני. ב-Nike שואל מה היא המידה הטובה?
"בשבילך?" הוא זוכה למבט מזלזל על רגליו היחפות,
" 44-45. היום המידות קטנות."

חורף בפריז. אני וסארטר משוטטים בין הסמטאות מחפשים דרכנו חזרה. הלכנו לאיבוד וטוב שכך. כל עוד הכרנו את הדרך ולאן הולכים הרגשנו בטוחים. לא נשאלו שאלות לא היו אפשרויות. אני מנצלת את ההזדמנות, תוקעת בו מרפק ומוסיפה מילה אחת "קאמי".
הוא חופשי לבחור. איך יגיב? אני רואה אותו מתייסר ומתקן את משקפיו. הוא כזה מכוער אני אומרת לעצמי. מה לעזאזל אני עושה אתו? אני חופשיה לבחור אני מזכירה לעצמי. ואלוהים איזה קור.
אני דוחפת בו שוב את המרפק ושוב את קאמי.
בסוף הוא פולט "בן זונה."
ואני יודעת שלא הייתה לו שום אפשרות אחרת. אפס בחירה, אין ברירה.

בגובה 30,000 רגל במסך הקטן שנאוץ בגב המושב שלפניו רואים את ניאו בשיחה עם הפסיכולוג. 22 שנה עברו ולא פעם אמרו לו שיש לו עיניים כמו של ניאו. הפסיכולוג מנסה לשכנע את ניאו שהכול בראשו, שהמחשבות אינן המציאות. שכנתו לשורת הכיסאות תוקעת בו מבט.
"אתה דומה לו אתה יודע?"
"למי?"
"לקיאנו ריבס," היא אומרת "יש לכם את אותם העיניים."
"זה הכול בראש." הוא משיב לשכנתו היפה. זו שמיד אחרי ההמראה נרדמה על כתפו ועכשיו היא ערה ונועצת עיניים. הוא חוזר לסרט, חוזר למטריקס. היא ממשיכה להביט בו, מחייכת. הוא ממשיך לומר לעצמו שהמחשבות אינן מציאות בשעה שהזין שלו הולך ומתקשה.

אני נשכב על הגב והיא מכינה את החומר. חסם ורידים? יש. מזרקים? יש.
היא דוחסת את החדשות במזרק הראשון. היא לא מרחמת, דוחפת כותרות עוד ועוד: חילוץ הרואי, פעולה נועזת, גבורה, שני חטופים, בחיים.
עם ההזרקה אני מרגיש את החום מתפשט, פינות החדר מתעגלות, הוא ורוד, קרן שמש נכנסת, מלטפת, מחממת, ממוקדת, כמו ציין לייזר על נשק. פתאום אני מרגיש אקסטזה מטורפת. זה לא נשלט. זה הופך מסוכן. היא מבינה שהגזימה – מנת יתר.
היא מכניסה את החומר למזרק השני ואוטוטו היא תוציא אותי מזה. ישר ללב היא דוחפת עוד כותרות: טיל נ"ט, הרוגים, נפל, חלל,
חולצו החטופים אבל…

פעמיים ביום הוא שוקל אותה. מודד את יופיה ואת חוכמתה בדיוק רב, במילגרמים. הוא מודד את משקלה של השובבות ואת משקלו של חיוך. גם את החיבוק שוקל לפעמים. את התוצאות הוא כותב בכתב מסודר בפנקס קטן שדפיו לא נגמרים ואז הוא מתפלל. מתפלל שהמשקל יירד. אם לא של יופיה אז לפחות של חוכמתה, אם לא של השובבות לפחות של החיוך. הוא מתפלל לשווא. המשקל רק עולה ואתו מתפוגגת התקווה. התקווה שאם יראו המאזניים פחות זה יכאב פחות כשהיא תלך. בינתיים המאזניים שוברות שיאים והוא יודע שכשתעזוב ימחץ תחת כובד משקלה.
מה שאינו יודע שכבר הערב היא אורזת מזוודה.

היא מחכה בצד השני של הגבול. הדממה מופרת עם תאוצת רכב. השומרים בצד השני פותחים בירי צרורות. מהומת אלוהים והרכב שהאיץ מתרסק בקיר העמדה. שוב דממה. היא רצה לשם. את הצידנית מוצאת על רצפת המושב שליד הנהג. הנהג מת. אבא שלה. היא מנשקת את מצחו ורצה חזרה לרכב שלה. מניחה את הצידנית לידה ופותחת להציץ. בפנים, בקרח, לב של מהפכן שמיועד להשתלה. ההתנגדות תמשך גם אחרי מותו. לבו יושתל אצל יורשו. ליד הלב, באותו הקרח, בקבוק של בירה. היא נזכרת איך אביה לימד אותה למזוג כשהכוס בשיפוע.
עם דמעות בעיניים היא דוחפת את הגז לרצפה ועפה משם.
הלב פועם בעוצמה.

מדוכדך מהמצב ומהלך בין טיפות של וויסקי החלטתי להתקשר ליווני חכם ולשאול מה קורה אחרי היום-שאחרי. היווני אמר שזו שאלה טובה ושאולי כדאי לשאול את עתיד ישירות. אז התקשרתי גם אליו.
"עתיד, שלום"
"שלום עתיד, תגיד, מה קורה אחרי היום-שאחרי?"
"אתה שואל מה בא אחרי? שום וכלום. אני הכול. כול מה שיש מעכשיו ועד עולם."
מיד ניתקתי למתנשא הזה וחזרתי אל היווני.
"תגיד, מה שלחת אותי אל המניאק הזה. הוא בטוח שהוא הכול ואין דבר אחריו, כאילו אפשר לחשוב מה יש עכשיו."
שתיקה ארוכה מצדו השני של הקו ולבסוף בת קול,
"טוב תמזוג גם לי… אבל בספל גדול."

אלוהים חזר מיוון ההררית. הלך להתייעץ עם האורקל מדלפי. נסע בינואר 2020 ונשאר כמה שנים. עכשיו הוא מתקשר אלי לשאול מה חדש.
"מאז שעזבת? לא מעט, מגיפות, הפיכות, מלחמות אבל בעיקר אופנות חדשות."
"אופנות? מה חדש?" הוא נלהב.
"עכשיו כולם מכווצים." אני משיב "מכווצים, מכווצים, …"
"האא… מקצרים, 15 שניות, 144 תווים? זה כבר ישן לא?" הוא מנסה להראות שהוא יודע כל.
"ואומרים שאתה מושלם… חתיכת חירש. מכווצים אמרתי, מכווצים. על אמבטיות קרח שמעת?"
"וואלה… גם אתה טובל?" הוא שואל.
"אני? למה בראת אותי עם עודפים? אבל איציק… זוכר את איציק כן? ההוא לא מתבלבל. כל יום טובל."

אני מכיר אותו אבל הוא לא חבר. בחור טוב אבל לא חבר. הוא אוהד ת'צהובים. רק אנשים חסרי מוסר אוהדים ת'צהובים. כל מיני טומטומים. לא משנה… אתמול סיפר לי שמאז שפרקנו להם את הצורה הוא מתעורר כל לילה מסיוט, בדיוק ב-04:33. מתעורר ולא מצליח להרדם חזרה. ישבנו על הספסל מחוץ למשרד ולשנינו היה ברור מדוע. זה המערך שלנו – 4:3:3. ארבע בהגנה, שלוש בקישור, שלוש בחוד. מאז הוא לא ישן טוב. זו הקללה.
חשבנו מה ניתן לעשות. ריחמתי עליו. בכל זאת…
עד שראיתי שגם הגרביים שלו צהובות. מי הולך עם גרביים צהובות? מי?
מאז אני מתפלל ששבוע הבא נעלה 3:5:2.

פגשתי את סוקרטס ברחוב. ישר פתחתי עליו:
"שמע, אני לא כמוך. אני לא יכול ללכת יחף כל היום, לטעון כמוך, להתנצח כמוך. ניצחת. ואל תגיד לי שאתה לא רוצה לנצח. זה המניע. זה ולא אחר. 'אהבת החכמה' עלאק…"
"אם אתה אומר…"
"אומר. אבל תגיד, איך אתה סובל אותה? את אשתך, קסנטיפה. הפה שלה לא מרגליות מפיק אלא קקה של סוס."
"הסוס אשר משתייך לי חייב להראות רוח. אם אני מסוגל להתנהל עם חיה שכזו אוכל להתמודד עם כל סוס אחר".
עצרתי לחשוב על הדברים של הפילוסוף.
"תודה לך איש יקר"
"על מה?"
"על התובנה – עד עכשיו חשבתי שביבי סתם משוגע"

1988 – ארבע שנים אחרי ארוול והעולם אכן מתחלק לגושים. אלו שכבר צורכים כמו משוגעים ואלו שעוד מעט יתחילו. אני מהצורכים. קופסת נעליים מגיעה מארה"ב. חלון בסוליה חושף כרית-אויר. למחרת הקפיצות הופכות קלות ואני מכריע בנוקאאוט קרב אדירים בארבע-מקלות. שיר מסכימה לבוא איתי למסיבה.
2023 – שיר השאילה רחם, מסרה גנים, ועזבה מזמן. המתבגר שהשאירה לי מקבל קופסת נעליים מארה"ב. זו אותה הנעל, אותה כרית-אויר, אותה סוליה. גם הוא רודף באמצעותן אחרי בחורה.
"אייר ג'ורדן!" אני חוטף ממנו את הנעל ונזכר בערגה.
הוא חוטף חזרה את כור מחצבתו "אל תגע!"
לרגע נדמה שהכול כשהיה,
פרט לארבע-מקלות שהושלך לתהום הנשיה.

האחרונה אמרה שתתקשר וסגרה את הדלת מאחוריה. התיישבתי מילל על הספה. כזה אני, רגשן.
"כולה שני רחובות." אשתי באה לנחם אותי.
"כן… אבל…" השבתי לה מושך באף. "כבר לא יהיו בגדים בסלון, אפילו בחורים בסלון כבר לא יהיו."
"תוכל סוף סוף להסתובב בתחתוני בוקסר מאווררות, אפילו תרשה לעצמך שיציץ משהו." היא מנסה להצחיק.
"כן… אבל…" השבתי מושך באף. "כשהראשון עזב, עזבה מכבי חיפה יחד אתו, כשהשני עזב, עזבו גיטרה ותופים וזוג תוקים צווחנים. כשהשלישי עזב אפילו המכונת כביסה קיבלה חרדת נטישה. ועכשיו היא. את לא חושבת שכבר שקט פה מידי? זו זיקנה שמתקתקת או שעון?"
"כולה שני רחובות."
"כן… אבל…"

הגזים קאמי. הגזים לגמרי. הלך עד סיזיפוס רק טו-מייק א-פוינט. מה יש, אני לא מספיק טוב? ההר שלי הוא מסילה בשיפוע. הסלע שלי הוא שעון העצר והשילוב מראה 12 קמ"ש. ככה היה, ככה יהיה, ככה עכשיו.
למה? כי אני חייב.
העכוז שלפני לא מותיר לי ברירה. הגוזיה לא מאפשרת אחרת. הרגליים הארוכות שארוזות במכנסי הטייץ. הם חצי שקופים, מוכיחים שיש אלוהים. הזיעה. הנעורים. אני חייב. ולא רק בגללן. גם בגלל הבן זונה במסילה שליד. 15 קמ"ש זזה המסילה שלו וקובעת עובדה – המוות שלי קרוב יותר. אני מאיץ ולא מגיע אליו. מאיץ עוד קצת ונשבר.
זה נגמר.
(עד הפעם הבאה).

יושבים החיילים שלושה, סביב מדורה קטנה. הפוגה. אש המקלעים לא רחוקה. שוב הוכרזה תחרות. התערבות. הכללים לא השתנו, רק מספר המילים פחת. הפעם ינצח המשפט הטוב ביותר עם שלוש מילים בלבד. לא יותר ולא פחות. שלוש.
מספר הראשון על הנזיר, הגורו, שלימד כי העולם בר חלוף ואין להיצמד לדבר, אך בהלווית בתו האהובה אמר "העולם כטל, אבל…".
"הופה, לא רע" מגיב אחר ועונה מחויך לחברו, (ולנזיר?), "חיים פעם אחת."
והשלישי?
מתוסכל אין לו מה לומר.
מתלבט, מתחבט וכבר רואה איך הוא סוחב את המקל"ר.
ושום דבר לא בא, כלום לא יוצא…
עד שנולדות, נפלטות כהכרח, הטובות מכולן –
"כוס אֶאמַק ערס."

השנ"צ עומד למשפט. כל מיני חרוצים הוציאו עליו חוזה. ציד מכשפות. בצוות ההגנה ארבעה.
עולה הראשון, צ'רצ'יל וינסטון, ואומר:
"כבר בתקופת האדמירלות נדהמתי לגלות. מלחמות נפסקות בצהריים. בזכות שעה טובה מדי יום וכישרון להירדם בשניה ניצחתי את הנאצים."
השופט נוחר בבוז.
עולה חיים בר לב, אקס-רמטכ"ל, ואומר: "האגדה נכונה. כשהגעתי לכאוס בחמ"ל דרום ב-73 דבר ראשון ביקשתי שיעירו אותי אחרי שנ"צ. מנוחה נכונה… והחזית נרגעה."
השופט נוחר בבוז.
עולה סבא שלי ונועץ עיניו בשופט ואומר – "אני רואה שאתה משועמם אבל אם תפריע לי בשלאפ-שטונדה תתחיל מלחמת עולם."
השופט מעקם מבט אבל מיד נרתע… עולה אשתי,
לדבר על השנ"צ של שישי.

20:00 – הוא דוחף לפני מקל מכחול רחב עליו מודבק אטב כביסה ושתי קוביות לגו. הכול חסר צורה וטובע בדבק פלסטי.
"זה מכונת סידוי."
"אומרים לסייד את הקיר, מכונה לסיוד."
"לא אבא, זו מכונה שמגלה סודות. מכונת סידוי. אתה מכוון על מישהו, יורה, והוא יגלה לך הכול."
אני מחייך וחוזר להקראת הסיפור שלפני השינה. הוא מכוון אלי את המכונה ואני מגלה שקניתי לו הפתעה למחר.
"אתה רואה!"
00:00 – היא כבר ישנה ואני מחליט לשים סוף לנטפליקס וליום הזה. בדרך למיטה אני עובר דרכו ולוקח את המכונה. שניות לאחר מכן, מפתח החדר, אני מכוון, יורה ומחכה…
היא מסתובבת על הגב ומתחילה לדבר בשנתה.

הוא ידע. היטב ידע שאין קץ לנשק. אבל בכל זאת ניסה. עם הראשונה, והשניה והשלישית והרביעית, עם סיפורי האהבה, עם הרום, והמוחיטו, עם וויסקי זול, עם כולם ניסה להטביע את קולות האמבולנס, את המראות, את הפציעות, את לחש הגיבורים שבספריו. לא עזרו 'כוכב-הארד' ו'מדליית-הכסף' ואפילו פרס נובל.
הוא ידע. היטב ידע, שהעץ קמל.
הוא לעג לפחדנים שלא הבינו שמי שמת ביום חמישי לא יצטרך למות שוב בשישי. לעג, אבל פחד בעצמו. פחד מהדגים שנגסו בדג החרב שלו, כאומרים שבסיפור הזה אין מנצחים.
לכן ידע מה צריך לעשות כשנסתיימה המלחמה, כשאורבת זִיקנה.
היטב ידע מה לעשות כשבא השקט,
ואיך צריך ללכת.

"איזה גשם, אלוהים שישמור" מסנן לעצמו לידֶר ומיד נותן עוד חבטה.
"בסוף אתה תשבור לי את הרגל," אומר לו פִּיפֶּל החמור.
פִּיפֶּל צועד בבוץ, לידֶר רוכב על גבו, ואין כיוון. זה לא משנה, הם ממשיכים. לא יודעים אחרת. זה טבעם, אין חופש לבחור. ובכלל בחירות זה סיפור אחר, לא כאן, לא עכשיו.
נשמעת עוד חבטה.
"בסוף אתה תשבור לי את הרגל," אומר פִּיפֶּל.
לידֶר מתוסכל, מחפש סימן למועקה, איזשהי אנקה. אבל מול החמור עומדת המציאות כפי שהיא. גשם זלעפות ומכה אחר מכה. השאר זה פרשנות.
נשמעת עוד חבטה וצליל שבירת העצם, המעיכה. עכשיו שניהם בבוץ.
"הזהרתי אותך" אומר פִּיפֶּל.

שגרה
חלונות על מסך מחשב: האתר שלו, הזמנת טיסה, שופרסל, צריך חיתולים, מצגת תכנית עבודה ו-ynet. גם הווטסאפ פתוח על סרטון מקבוצת מחאה.
שגרע
'הותר לפרסום' לצד כותרות על 'מר בטחון' שמעולם לא היה ובכל מקרה קרס.
"מתוחכם יותר משחזה הגמד המשופם." חושב לעצמו ומתקשה לשרוך את הנעליים הצבאיות… "מלאך החבלה ממן וגידל אחר, מפלצת, וגם שִמֵן את המכונה. כמה נפלא!"
שגר
מבצע. האמר פתוח. גדר. צרורות. פיצוצים. 2-3 אש לחילוץ. דם. מסוק. הר הרצל.
שג.
"שקט נלחמים"
"זה הם אשמים"
"אחריות? שייכת לאחרים"
ש
עוד לא הגיעה השעה,
אבל הדגלים כבר דרוכים.
הלבבות רוחשים.
הארץ תזעק את שתיקת המתים.

"תגיד…, הסתכלנו עליך אתמול. אני והבעלים. תהינו אם גם אתה עושה סמים." נביחה.
"אני?" בועה עולה במים.
"כן, אתה. אז מי? אני נבחתי ש-'כֵּן'. אפשר ש-'לא'? עם כל הלחימה ויוקר המחיה. חייבים איזשהי בריחה." נביחה.
— הפניית סנפיר, שחיה נונשלנטית בכיוון חור בטירת פלסטיק מלאה בירוקת —
"הי, אני נובח אליך. מה אתה בורח? אפשר בלי סמים? אני חרד!" נביחה חזקה.
"ממה אתה חרד?" בועה עולה במים.
"מה זאת אומרת ממה…? הוא הולך אחרי רק בשביל לאסוף גללים – זה יימשך ללא הסמים?"
— אין תשובה —
— דלת נפתחת, קשקוש זנב —
"אתה לא מאמין… ההוא…, כזה בן של משריצה! לא משתף פעולה, חי בבועה." נביחה.

כבר במפגש הראשון למדנו שמי שבא בלי סקופ צריך לצעוק. לכל הפחות צריך לפרשן בביטחון. במפגש השני למדנו שפיטום כהלכה נעשה באמצעות הפאנל, קרי הקבוצה. רצוי שיהיו שישה. במפגש השלישי למדנו אודות התחקיר –
תפקידו להאביס גם את מי שמתקשה לבלוע, אפילו אם הוא 'באלטה' או קיר.
במפגש הרביעי והאחרון למדנו כמה חשוב להצמיד ל"ידיעה" את המונח "הדלפה", סיפרו לנו איך לקנות אמינות (די בקלות.)
סיימתי בהצטיינות ויצאנו לחגוג.
הזמנתי מקום במסעדה יקרה וזכרתי להביא את היין מהבית. שלא ידחפו לי.
היא, הגיעה ישר מהדסק, נסערת.
"שמעת מה אמרו?" שאלה ומיד הזמינה 'פואה-גרה'.
הביטה בעיני המשתאות והוסיפה "זה רק למנה ראשונה."

ההוא עם המגאפון מטריף את האולטראס. הם על הגדרות. כולה משחקים מול קבוצת מרכז טבלה. איך לא מפרקים אותם? חארבו דרבו. שישרף להם הכפר. השתן עלה לו לראש. ואיך לא? הוא מחזיק את הבעלים בביצים. מאיים שיזרוק לו רימון הביתה.
בהנהלה יש כאלה שמפילים את התיק על המאמן. מזל שיש עוד מי שמבין שהסגל לא מספיק עמוק לקצב כזה של משחקים, מה עוד שתיכף משחק העונה. חייבים רוטציה. לתת לשחקנים לנוח. להוציא כוחות להתרעננות. תיכף אחרי החלון של ינואר משחק העונה בצפון.
רק ביציע המשפחות מבינים שאת המחיר הם ישלמו. יש להם ברירה? זו הקבוצה שאבא בחר. קבוצה לא מחליפים.

הוא נכנס בסערה לאולם ההמתנה. מטר ותשעים, גוש שעיר של שרירים, פה שוצף וקוצף, לא מעניינים אותו הממתינים.
"מי זו גניה?" הוא צועק. אין גרש ב-ג'. אבל יש פחד המוני. לחטוף סטירה ממנו זה 70% אשפוז.
"מי זו גניה?" הוא צורח שוב.
המבטים מסגירים אותה.
"אני." נשמעת לחישה.
הוא מתקרב בצעדי ענק. הצליל שמקדם את התור מקפיץ את כולם. עכשיו הוא כבר חצי מטר ממנה, עוד שניה זה קורה…
בתנועה חדה הוא מניף תיק ושופך מתוכו ערימות של שקולד מריר 85%.
"שמעתי ב-רררר-איו-ן" הוא מגמגמם "שממממ-עתי שאין לך לסגור את החודש, שמממ-עתי שאת אוהבת שוקלד מריר אבל שהמחירים ואינננננ-פלציה וזה…"

קרב ההתשה נמשך. הקזינו ריק. כל שותפיו לשולחן קמו מזמן. הוא נשאר לשבת, ראש בראש מול הדילר. מנצח ומפסיד לסירוגין. כבר למד את כל פירי המנהרות, זה של מכונת טריפת הקלפים, זה שבשרוול. הוויסקי שהתערבב עם האנטיביוטיקה והכדורים הפסיכאטרים לוחץ על השלפוחית אבל הוא שומר על קור רוח. חש מנצח! אפילו שלדילר יש יתרון – הוא המגן, מושך את קלפיו אחרון. התוקף יפסיד אם יישרף באבק השריפה של הביטחון העצמי וישלוף קלף מיותר. המגן יזכה גם אם היה נפסל בעצמו. הוא מזכיר לעצמו להכיר במגבלות הכוח ומחליט שזה הסבב האחרון.
הוא מנצח ונסוג.
ב-21 היורו שהרוויח יקנה 21 נרות נשמה.

לב הוא ההוכחה המתה שיש חיים אחרי המוות. בחלומי רבנו. התגוששות שנמשכה לילה שלם. אני זוכר את טעם השערות של זקנו בפי. אלוהים שישמור, איזה גועל, כנראה נשכתי אותו. כל כך כעסתי עליו. אנה מתה! הגברת קארנינה הלכה קפוט. עלתה עליה רכבת. פיניטו. סליחה על הספוילר כן, אבל הבן אדם ממשיך 90 עמודים לאחר מכן, 90!!! אלוהים בשביל מה? 900 עמודים ספר… בשביל מה?!
כל אחד אחר היה מסיים כבר. אבל לב ממשיך לחיות גם אחרי המוות.
מ.ש.ל.
בבוקר קמתי עם פנס בעין. אשתי נופפה בספר לעברי. "נפל עליך טולסטוי הזה, נרדמת עם הספר ביד, נחתה עליך אנה בול בעין."
"אנה מתה." עניתי.

אני מול הקיר עם שני פחי צבע לבן 20 ליטר ופח אחד ריק בשביל הדמעות. הכריחה אותי המנהלת, הזונה, למחוק את הכתובת שעשיתי בירוק "דובי, לנצח קפטן 💚". דובי (ב' לא דגושה) הוא קיצור של דובדבן. כך אנחנו קוראים לצ'רון מאז שסיגל אמרה שהקצה של 'הזה שלו' דומה לדובדבן. אחרי שלוש שנים דובי חוזר להולנד. אבא שלו סיים את השליחות בישראל והיא לא כללה אליפות רביעית, אפילו שאליפות שכבת יב' היא החשובה מכולן.
אחרי שעתיים פחי הצבע ריקים ופח הדמעות מלא.
הזונה חוזרת ושואלת מה זה הדלי מים ושופכת אותו לביוב.
"קדימה, מממשיכים" היא אומרת והולכת.
פלא שהבן שלה תמיד שופט?

אני עובד עצות! אני אומר לו ומדגיש ע' גרונית.
ב-א'! אובד עצות זה ב-א'…
לא לא, אני עובד עצות, סוגד להן. עצות על מה לעשות ואיך לחיות. אני מוקף בהן, ממש טובע. הן ברשתות החברתיות, בפי האנשים, בפי האתון. לא משנה המקור, אני לוקח.
ומה אז…?
אני משנן, מדפיס, ממסגר וקורא שלוש פעמים ביום. לפעמים גם בחלום. אבל יש יותר מידי, הרבה יותר מתרי"ג.
אז אתה אכן לא יודע מה לעשות. פנית לאבישג?
כן.
נו ו…
אין לה זמן, היא עובדת אצל אלוהים.
עובדת את אלוהים. אומרים "את", את אלוהים.
לא, היא עובדת א-צ-ל אלוהים.
ומה היא עושה?
נותנת עצות.

כולם התאספו בכיכר לשמוע את הנאום של סגול השיער. הנאום הוקרן על מסך באורך 100 מטרים, לא פחות! היה זה מסך שנמתח מעל הראשים באמצעות שני מסוקים. הם, המתח והמסך עמדו באויר. המסך נמתח ממש בזנית כך שהצופים נאלצו לחשוף מלוא צוואר עד שהגרגרת הצביעה לשמיים. השוטרים עמדו סביב. הנאום החל. "שוטרים, לוחמים, נתינים יקרים…" פתח האל הגדול. הוא כנראה המשיך בהאדרה עצמית אבל אותי עניינה ירדנה יותר מהכול.
שוטר שראה שמבטי עדיין ארצי נופף לעומתי. עשיתי כדברו ומתחתי גם אני צוואר,
נשאתי בעול, עשיתי הכול,
בשביל שיישאר לי סיכוי לסמן בצוואר של ירדנה כתם אדום, סגלגל וגדול.

את המכונה לממכר תשובות הרות גורל הביא ימאי זקן. בפינת הרחוב תלה שלט: "רק שאלות הרות גורל בבקשה." לכולם הסביר שהשואל שאלה מסוג אחר יאבד את היכולת להחליט. לנצח. איש לא שעה לעצתו. המכשיר, שדמה למכונת ממכר של פחיות שתיה, שמע הכול. על דירות ונכסים, על אהבה ויחסים. לאט לאט כל השכונה איבדה לגמרי את היכולת להחליט. אצלנו בבית אני בוחר את הירקות לסלט. זו הסיבה שפחדתי כל כך כשניגשתי אליה בלילה. האצבעות רעדו ובסוף מעצמן לחצו. אחרי הכול מה כל כך חשוב בפנדל שיבעט יוני מחר. פתאום נשמע רעש של בקבוק נופל ובתוכו היה פתק – "לפינה הימנית התחתונה".

ההזמנות חולקו בשעת לילה מאוחרת. אלף ינשופים פקדו את תיבות הדואר.
למחרת, בזמנים שונים, מצאו איש ואישה מעטפה. היו שהלכו אל העבודה. היו שפיזרו או אספו ילדים, היו שהלכו למכון הכושר או מכון היופי מתוך אותה מטרה, היו שירדו עם הכלב. מול המעטפה האטומה נדרשה החלטה. היו שהשליכו לפח, עוד פרסומת, היו שאיבדו עם כל הניירת, היו שסתם פחדו. אלף ינשופים ולו ידעתי מראש הייתי מסתפק בעשרה.
למזלי, רינת פתחה:
— ברוכה הבאה לאירוע לזכרם של החיים.
נחגוג עבור הלבבות השבורים, הקפואים, האטומים,
שעדיין פועמים אך שכחו לחיות.
אין קוד לבוש, אין מיקום,
אין שעת התחלה וסיום,
פשוט מגיעים בכדי להיות. —

המרזב סתום. אין מוצא. המים ממלאים את הקירות, מאיימים על היסודות.
"אנחנו עמוק בבוץ!" היא כועסת, אחר כך מנסה לעלוב בנוזלים.
"זה הטבע." אני מנסה להרגיע. אבל הם בשלהם, ממשיכים. פתאום גם החשמל נופל.
"עוד אחד." אני מסנן.
אנחנו עולים אל הגג. משוכנעים שביחד ננצח.
אני עם ציוד מכני היא עם שלט "הצילו! זוג אוהבים". את המ' הסופית עשתה באדום בצורת לב.
על הגג ריח ביוב של מים העומדים במקומם.
אין תכנית, אבל המחאה שלנו תשנה סדרי עולם.
דקה אחר-כך, מתחיל גשם זלעפות והסתימה בעינה עומדת.
אני, היא והשלט נרטבים.
אבל אנחנו מחובקים וצוחקים.
עיוורון האוהבים גם הוא בשלו.

טלטלתי אותם כהוגן.
את מי?
את החיים עצמם.
נו ו…
היה רעש נוראי. של כדור ברונזה בקופסת מתכת. רעש של סגסוגת בהתהוות.
נו ו…
שום כלום. כאב עצום. תובנות, מחשבות, בהונות קצוצות וכלום. מאום.
לא מאמין לך…
תנסה בעצמך. קח את שלך ושים במכונה. שים אפילו פעמיים אבקה. אם אתה פוחד שים גם מרכך. אם אתה חולה שים גם אנטיבקטריאלי, אומרים שזה מחסל ריחות עבר שנדבקו, כתמים שתרצה להסיר. אם יש לך מה להלבין תוסיף אקנומיקה.
שמע זה מאמץ רציני…
אכן. אבל האמן לי – לא משנה מה תעשה, אני יודע מה יקרה.
מה יקרה?
בסוף אתה יוצא בדיוק אתה.

כשפגשה אותו הוא היה על ברכיו. בהתחלה חשבה שהוא קטוע רגליים, שהוא זקוק לעזרה. שניהם חיכו בתור במשרד הממשלה. התקרה הייתה גבוהה מאד. הרצפות מבריקות והאריח בגודל מ"ר לפחות, על הקירות אמנות יפה. בינם לבין המעליות הפריד שער מסתובב שנכנע רק לטביעות אצבע של מיוחסים. הוא הביט סביבו וראה עמדת המתנה עם פסל דמוי אדם. "זה מתאים" חשב לעצמו. כולם עמדו בשורה. גם הוא עמד, על ברכיו. כששאלה אותו אם הוא צריך עזרה הוא סימן לה להתכופף. את האמת לא אהב לצעוק. כשעשתה כן לחש לאוזנה שהיא זאת שצריכה עזרה. עומדת ככה, זקופה, בכניסה למשרד ממשלה. מה היא חושבת לעצמה.