היא כל כך צמודה אליה ואני אכול קנאה. היא גולשת על שיפולי גופה. מן העטרה היא פונה דווקא מזרחה אל בין השדיים ומשם דרומה. היא הולכת ומאבדת ממשקלה לאורך המסע, חלקים ממנה מתמזגים עם עור הגוף המונח עכשיו עירום, פרקדן. היא עגלגלה ושקופה והלוואי והייתי אני במקומה. היא מלוחה. כן, זה אומר שהיא לא קרח שנמס ועכשיו אתם רשאים לצמצם את מקורותיה לשק הדמעות או לנקבוביות הזיעה.
כך או אחרת, אלו ורק אלו חיים שראוי לחיות – צמוד הכי שאפשר לגופה.
אני רוצה להיות היא,
לא מצליח לגבור על הקנאה.
בהחלטה של רגע רוצח אותה עם לשוני.
אכן מלוחה.