יש לי מוניטין של אדם שכל רעיונותיו גרועים. כולם יודעים. הם תמיד מתחילים עם כוונות טובות ונגמרים בדמעות. לרוב אלו ענייני דיומא שגוררים לא יותר מדמעה. ככה זה בשגרה. אבל בצוק העיתים הרעיונות הופכים הגרועים שבגרועים. למשל הרעיון האחרון – להשאיר כיסא ריק ביציע. גל עד. זיכרון. רק רעיון. למרות המוניטין אמצו אותו, כי ממילא הדמעות כבר היו. אז הם לא פחדו, גם לא שיערו. ובסוף מה?
אם אמרו במחתרת ש"משורה ישחרר רק המוות". אז אצלנו, ביציע הצפוני, בשישה חודשים, המוות רק עושה עוד ועוד שורות. וכבר לא ניתן לזהות למי שייך כל אחד מן הכיסאות.
כן.
עד כדי כך.