החול מכסה את הפנים. אפשר להושיט לשון ולטעום שברי סלעים, צמחים שנרקבו, מאובנים, חרא של סוסים. אני עומדת ליד הבהמה שלי. כבר לא רוכבת עליו, מלטפת את פניו. נזכרת בבחור שאמש דיבר על פרויד, על משל הסוס.
"האיד," אמר "הוא הייצר הקדום, משול לסוס פראי. האגו שנועד לאלף אותו הוא הרוכב. הרוכב מכוון את הסוס בדרכים, שולט בו, כך שנוכל להתנהל בחברה." לחש באוזני בעודי רוכבת עליו.
עכשיו אני מלטפת את הבהמה שלי וחושבת שהלוואי ומישהו היה מלטף כך את האיד שלי. הוא לא נורא כל כך, למרות הכול.
אני מורידה את האוכף ומשחררת. הסוס מתרחק, פתאום מאיץ. רץ. חופשי.