צבי ויהודה יושבים בחברותא ועושים קוק. עושים שורות ולא מן הגמרא. הדבר מתבקש כי בערב שבת יש ל'התענג בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים' והמהדרין מוסיפים גם סמים. כידוע צבי ויהודה מהדרין ומכאן הקוק. פתע פתאום עובר לידם הגוי הניגרי. הלה התבלבל ובא לנקות בזמן לא זמן. הרי את התשלום הוא מקבל מאחר ובמזומן. עובר הגוי ומחליק על חומריו, נופל על אחוריו. עצם מתפצחת ואנקת כאב.
"שנושיט עזרה? הרי זו מלאכה דאורייתא" שואל צבי את יהודה.
"אולי יש נסיבות מקלות. דרבנן. הרי יש היתר מציל לגר ולתושב קבע הרמב"ן." עונה יהודה.
פתאום נשמעת קללה מהניגרי בעברית צחה –
"והמוסר? מניין בכלל עצם השאלה?"