בפינת הרחובות פישמן ודיזנגוף מתגוררת אחת. גרה באוהל שני חדרים על מדשאה קטנה מתחת לעץ תמר. אני אוהב לסור אצלה לשיחה טובה, מחשבתה תמיד רעננה. בשיחתנו האחרונה פתחנו נושא. הוא לא חדש – עגל הזהב. היא שאלה אותי לפשר המעשה, האם זה העגל או שמא הזהב? כשמשכתי בכתפי הניחה שתי ידיה על לחיי, לא הייתה זו אחיזה אלא ליטוף ונחמה.
"הזהב" פסקה. "שהרי איך יסבירו שאין פסול בפסל אלא בהשתעבדות לחומר. ומרגע שהתחילה אין לה סוף. למי יש עגל יותר גדול, יותר יפה, ולמי יש עגל מזהב? הכול הבל הבלים, זה מה שביקשו לומר המספרים החכמים כשהבינו שאין לעם הזה אלוהים."