אני זוכר את היום שבו שמועה התעופפה. בכיתי בלי סוף. לאבא עוד הייתה תקווה. אמר שיצורים כמו שמועה נוטים לשוב בחזרה, שזה טבעם של שמועות. אבל בעיניים שלו ראיתי שאין סיכוי. ידעתי שמרגע שפרשה שמועה את הכנף עפה הרחק ולא נראה אותה יותר. פחדתי שהיא תלכלך את נוצותיה הלבנות. לא ידעתי איפה תישן. פחדתי מעייטים ונשרים, אפילו מעורבים פחדתי.
שמועה לא חזרה. יש מי שאומר שראו אותה בארצות רחוקות. אבל אליי היא לא שבה.
גם היום, עשרים ושמונה שנים אחרי, אני שומר את המזכרת היחידה שנשארה לי ממנה. מצאתי אותה ליד הכיכר. עם השנים הזיתים כבר נפלו והעלים יבשו.