הוא ידע. היטב ידע שאין קץ לנשק. אבל בכל זאת ניסה. עם הראשונה, והשניה והשלישית והרביעית, עם סיפורי האהבה, עם הרום, והמוחיטו, עם וויסקי זול, עם כולם ניסה להטביע את קולות האמבולנס, את המראות, את הפציעות, את לחש הגיבורים שבספריו. לא עזרו 'כוכב-הארד' ו'מדליית-הכסף' ואפילו פרס נובל.
הוא ידע. היטב ידע, שהעץ קמל.
הוא לעג לפחדנים שלא הבינו שמי שמת ביום חמישי לא יצטרך למות שוב בשישי. לעג, אבל פחד בעצמו. פחד מהדגים שנגסו בדג החרב שלו, כאומרים שבסיפור הזה אין מנצחים.
לכן ידע מה צריך לעשות כשנסתיימה המלחמה, כשאורבת זִיקנה.
היטב ידע מה לעשות כשבא השקט,
ואיך צריך ללכת.