אני פחדן. ידעתי מראש שהיא תיפול ותפצע את הברך. ככה זה כשלומדים לרכב בלי גלגלי עזר. התכנון היה לתת גליץ' מכוון ממש לידה ולהיפצע גם אני. לא לשם ההזדהות אלא מתוך געגוע. געגוע לברך המגלידה, ברך של ילדים, ברך של היו-ימים.
בסוף השתפנתי. היא אחזה את הברך בוכיה אבל אני ויתרתי על הגליץ'.
"אבא זה באשמתך!" יבבה כל הברך הביתה.
בערב אחרי שנרדמה חבושה, כבר לא יכולתי לשאת את הבושה ותחושת ההחמצה. לקחתי נייר זכוכית ושפשפתי את הברך. חזק. ואז יותר חזק.
מחר גם לי תהיה ברך מגלידה. ואולי אולי הגרוד שיגיע עוד כמה ימים יבוא עם משב נעורים.