כשלתי. אבל מה יכולתי לעשות אחרת? ככל שניסיתי לנחם, ללטף, לחבק או להצחיק, הייאוש שלה הפך יותר דביק.
"הגיהינום הוא האחר, כה אמר סארטר." זרקה לעברי.
היא ביקשה לרקוד לבד, בלי קהל. שלא יהיה בעולם מי שיבחן, מי שיחשוק, שידחוף, שיבקר.
רצתה עולם, ריק מאדם.
אמרתי לה שאי אפשר לברוח.
לא בכוח.
סיפרתי לה על סופר שניסה להימלט מבשורה וכשל. על רבי שביקש להישכח במערה והפך לתוכן של הגדה. מה לא עשיתי? לקחתי אותה ליוון, למטאורה, לראות נזירים. ביקשו לברוח וקיבלו מיליוני תיירים.
אבל היא בשלה. מקצה המצוק אמרה שאילו איש לא היה מסתכל הייתה קופצת ודואה.