היא רצה להביא לי טישו. מילא היו אלה רק הדמעות, אבל הנזלת… זה תמיד ככה כשאני מילל. ואני תמיד מילל כשאני מחליף את האוטו בליסינג. אני לא מצליח להבין את אלו ששמחים ברכב החדש שלהם עם המולטימדיה והחידושים. שמחים וצוהלים. מתעלמים מעוד שלוש שנים שחלפו. לעזאזל! הם לא מבינים שהשישים אלף ק"מ לא יחזרו. שישים אלף ק"מ של טיולים ברמה, בנגב, של כבישים בינעירוניים, של פקקים ועצבים, של ציפורי לילה מצייצות, של זכרונות, של מעשים (בספסל האחורי). שישים אלף ק"מ שהם בערך 5% מחיי הבוגרים.
"איך שמים פה וויז?" היא שואלת.
"זו פקודה קולית. חתיכת טכנולוגיה…" אני מושך באף ומתניע.