כל הירידה של מצוק הארבל שתקנו. לאף אחד לא היה חשק לדבר. מה יש להגיד? אחרי חמישה חודשים הגעגוע הופך למים שקטים. הסערה של הימים הראשונים הפכה לאגם עכור של דמעות ויאוש ולא מדברים.
פתאום למטה בנקודה הכי נמוכה היא אומרת: "דלגנו על החורף והם עדיין שם. העשב הירוק כבר מצהיב."
אני שותק, לא מדברר את המחשבות שאומרות "שום דבר כבר לא יפרח באביב."
גם את הטיפוס חזרה אנחנו עושים בשתיקה.
אבל אז קורה משהו שטרם קרה.
נחליאלי.
היא מביטה אליו ואחר כל אלי ומתמלאת בדמעות. אני יודע מה היא אומרת לעצמה
– שהלוואי הלוואי והנחליאלי לא טעה.