המדינה שלי בחרדה.
במצב של המתנה שכזה, כשכל מיני חוזי עתידות מטעם עצמם מדבררים את עצמם לדעת, ההוראות ברורות. אז הרמתי טלפון למרקוס אוריליוס.
"מרקוס, מה עושים?" שאלתי בעודי מלטף את החתול הפרסי שלי שגרגר בלי סוף.
"מגיע לכם," השיב הקיסר. "לא תרגלתם, לא שיננתם. אמרתי לכם להתכונן. לפחות מנטלית."
"מרקוס," אמרתי "הפילוסופיה שלך היא לבעלי יכולת מנטלית, זה לא לכולם."
"אמת." אמר הקיסר וכבר רצה לנתק.
"חכה," צרחתי לפומית. "מה עושים?"
"אין מה לעשות." ענה הקיסר.
לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי על הנורא מכול. הרי זה מה שהוא בכל זאת הנחה אותי לעשות כשאמר שאין מה לעשות.