המורה שלי בחוג לצילום בסמארטפון מרשה לצלם רק אובייקט אחד – מבט של פליאה. בטוב ליבה היא מאפשרת לנו גמישות מסוימת עם נושאי המבט, ילדים מגיל ארבע עד שש. ככה, היא אומרת, הם לא קטנים מידי והם טרם כניסתם לבית הכלא החינוכי. היא טוענת שהצילום תפקידו להנציח את מה שממילא יאבד, אדם, משפחה, אפילו הנוף. ואת הפליאה היא טוענת שאיבדנו מזמן. רק אצל הילדים היא נותרה.
בערבים, אחרי השיעור, אני נשאר עמה בחדר חושך. פעם הייתה מפתחת שם תשלילים. היום אנחנו סתם מזדיינים.
תמיד כשהיא קרובה ממש, ממש שניה לפני… היא מבקשת שאצלם את פניה.
כי אולי מחר היא תשכח.