בדרך לגן אני אומר לה, "הגשם התבלבל והתחיל לרדת פתאום."
הזאטוטה עונה לי, "אתה מבולבל! ראית פעם גשם עולה?"
היא בועטת בשלולית, מרטיבה את נעליה ואותי. המחשבה הראשונה שעולה לי – היא תהיה רטובה כל היום. אחר כך מתגנבת עוד מחשבה, אחרת. אני בועט בשלולית ומרטיב אותה בחזרה.
"אבא….. !!!"
ילדים חולפים על פנינו הם במכנס קצר, רטובים עד לשד עצמותיהם. אבל לא אכפת להם. להפך, נראה שהם עושים מאמץ להירטב עוד.
אני מתמלא קנאה ומישיר מבט אל זמני שעבר. הוא לא משפיל את עיניו.
לבסוף זה אני שמשפיל את מבטי,
אבל נשבע להישאר רטוב עד סוף היום, כמו בתי.