חורף בפריז. אני וסארטר משוטטים בין הסמטאות מחפשים דרכנו חזרה. הלכנו לאיבוד וטוב שכך. כל עוד הכרנו את הדרך ולאן הולכים הרגשנו בטוחים. לא נשאלו שאלות לא היו אפשרויות. אני מנצלת את ההזדמנות, תוקעת בו מרפק ומוסיפה מילה אחת "קאמי".
הוא חופשי לבחור. איך יגיב? אני רואה אותו מתייסר ומתקן את משקפיו. הוא כזה מכוער אני אומרת לעצמי. מה לעזאזל אני עושה אתו? אני חופשיה לבחור אני מזכירה לעצמי. ואלוהים איזה קור.
אני דוחפת בו שוב את המרפק ושוב את קאמי.
בסוף הוא פולט "בן זונה."
ואני יודעת שלא הייתה לו שום אפשרות אחרת. אפס בחירה, אין ברירה.