שישים שנה, להוציא לילה אחד, שהוא שוכב במיטתה. שישים שנה שהבל פיו מנחם אותה. לפעמים זה ריח תבשיל שאכל, לפעמים זה ריר שנותר על כר, לפעמים זו נחירה אחת בודדה שבוקעת פתאום עם החלום. שישים שנה שלא צריך לחשוש מעצב ובדידות, מסיוט או מבחילה. תמיד הוא שם. לא באו ילדים במיטה הזו, גם לא נכנס בה המסך, רק ספר וגרביים וכרית חימום. שישים שנה שהמיטה עדה למעשה האהבה, גם למריבות וטענות, לזעקות ועלבונות, לחיבוק כפיות. שישים שנה וגם הלילה דבר לא השתנה פרט לטמפרטורת הגוף שהלכה ודעכה. ועכשיו היא שוכבת לידו בפעם האחרונה ויודעת שלא תישן עוד לעולם במיטתה.