"צריך לדעת לבנות מגלשה." אני אומר לה בניסיון להרשים ולנחם. היא מהנהנת ודופקת לעצמה את האצבע עם פטיש. מתוסכלת. כעוסה. הדמעות מציפות את עיניה ונתקעות שם. ממאנות לגלוש בעצמן.
"המגלשה חייבת להיות יציבה. אנשים רוצים לגלוש למטה לא להתרסק." אני ממשיך לדבר אל העצב שבה.
סוף סוף היא מחייכת קצת. רק אתמול שוחחנו על הרצון שלה להתרסק. להימרח ולהישכח.
"זה לא עניין של יציבות." היא אומרת. "למה מי יציב בימינו?" היא לא שואלת. אומרת. "זה רק עניין של הזוית. זה רק העניין של המהירות שבה תפגוש את הקרקע."
הדמעות מתחילות לגלוש על לחייה המושלמת בדיוק בזוית הנכונה בדרך למטה.