הכלב שמטייל איתי טוען בתוקף שהזמנים השתנו.
"הריח," הוא אומר, "זה לא אותו הריח."
אני מנסה להסביר לו שזה הגשמים והטחב, שיש יותר פחמן באויר, שריח הגשם הוא בעצם אוזון שהתפרק ובכלל האויר מלא באדי דלק. אבל הוא מתעקש. טוען שלריחות היה גוון אופטימי שאיננו עוד.
"פעם היה להם ריח נלהב ומזמין מאוד."
אנחנו ממשיכים בשתיקה.
"בוא. חוזרים"
אני נאלץ להסכים.
אני משפיל מבט וכמוהו הולך עם האף באדמה. הוא רואה שאני מתבאס אז ברגע של מחווה, הוא מזיז את הזנב במהירות מצד לצד ואומר:
"אל תנסה להריח גם אתה. ובוא, גם אל תגזים,
בסוף זה רק פיפי מה שמריחים."