הבית שלה חונק אותה. ולא בגלל שהוא קטן, להיפך, ארבע קומות אבל הוא חונק אותה.
בעלה חונק אותה. ולא בגלל שהוא לא אוהב, להיפך, אוהב אבל לא מתחשב.
את החנק היא מרגישה על מיתרי הקול.
פעם הייתה שרה סופרן או אלט והיום היא בקושי מצליחה לדבר.
גם המלחמה חונקת אותה, אין מוצא. צמודה לאתרי החדשות ומעוותת את פניה היפות.
היא טוענת בתוקף שזה לא חנק או עצב שהתיישב לה על מיתרי הקול.
"זה שאריות קורנה, זה הכול."
אבל היא לא מצליחה לדבר, לאט לאט היא הופכת כבויה ושותקת,
החיבוק והתה שלי לא עוזרים, היא מתחמקת – זה הקורונה היא מתעקשת.