אחרי שיחות עם דוסטויבסקי, המינגווי, אוריליוס, סוקרטס, פרויד, אינשטיין ואחרים,
הגיע הזמן לפנות לאלוהים.
כתבתי מכתב, שלחתי מייל, ווטסאפ ואפילו התקשרתי ישירות. לא הותרתי לו ברירה.
בכל זאת לא ענה.
חיכיתי ימים, עד האחרית.
אין תשובה, אין נחמה,
החלטתי לעזוב אותו סופית.
זה היה האות שלי לסיים עם המילים.
יצאתי אל הטבע, לקחת נשימה עמוקה בין ההרים המוריקים. סוסוראנדה, ציפור שיר יוונית, נחתה לידי. שמה הוא כינוי לילדים. הם, כמוה, לא מפסיקים לזוז ולפטפט.
בחלוף הזמן היא המשיכה לדרכה,
במעופה הותירה קול דממה דקה,
הותירה שלווה וידיעה –
לעולם תמיד יהיו הילדים,
ששבים כל העת לשחק ולצחקק,
כמו העצים המוריקים.