הדקה ה-89 היא הדקה האהובה עלי. לא רק בכדורגל, בכל משחק, בחיים עצמם – הדקות ה-89 של מיצוי ההזדמנויות. העיקר שזו לא תהיה הדקה האחרונה (כולל תוספת זמן. שיהיה ברור). הדקה ה-90 נדושה, מזמן איבדה את הקסם. הדקה שבה הכול נגמר. כולם מצליחים בדקה האחרונה. שמעתי סיפורים על גבי סיפורים.
תוספת הזמן? שנויה במחלוקת.
הדקות הראשונות? שלב הגישושים וכל מה שקורה שם ממילא עוד יתהפך.
האמצע? לא לפה ולא לפה.
אין על הדקה ה-89, יש בה את הקסם של הסוף ואת המתח של עוד-לא-נגמר.
זו הסיבה שאני שומר הכול בבטן.
אני אגיד לה שאנחנו נפרדים רק בדקה ה-89.