האחרונה אמרה שתתקשר וסגרה את הדלת מאחוריה. התיישבתי מילל על הספה. כזה אני, רגשן.
"כולה שני רחובות." אשתי באה לנחם אותי.
"כן… אבל…" השבתי לה מושך באף. "כבר לא יהיו בגדים בסלון, אפילו בחורים בסלון כבר לא יהיו."
"תוכל סוף סוף להסתובב בתחתוני בוקסר מאווררות, אפילו תרשה לעצמך שיציץ משהו." היא מנסה להצחיק.
"כן… אבל…" השבתי מושך באף. "כשהראשון עזב, עזבה מכבי חיפה יחד אתו, כשהשני עזב, עזבו גיטרה ותופים וזוג תוקים צווחנים. כשהשלישי עזב אפילו המכונת כביסה קיבלה חרדת נטישה. ועכשיו היא. את לא חושבת שכבר שקט פה מידי? זו זיקנה שמתקתקת או שעון?"
"כולה שני רחובות."
"כן… אבל…"