פעמיים ביום הוא שוקל אותה. מודד את יופיה ואת חוכמתה בדיוק רב, במילגרמים. הוא מודד את משקלה של השובבות ואת משקלו של חיוך. גם את החיבוק שוקל לפעמים. את התוצאות הוא כותב בכתב מסודר בפנקס קטן שדפיו לא נגמרים ואז הוא מתפלל. מתפלל שהמשקל יירד. אם לא של יופיה אז לפחות של חוכמתה, אם לא של השובבות לפחות של החיוך. הוא מתפלל לשווא. המשקל רק עולה ואתו מתפוגגת התקווה. התקווה שאם יראו המאזניים פחות זה יכאב פחות כשהיא תלך. בינתיים המאזניים שוברות שיאים והוא יודע שכשתעזוב ימחץ תחת כובד משקלה.
מה שאינו יודע שכבר הערב היא אורזת מזוודה.